הנהייה אחר מותרות גוררת נזקים חברתיים כמעט בלתי הפיכים והופכת את האדם לעצוב, נתמך וחסר מעוף.

האנושות מדוכדכת. ייאוש מדכא, הן בתחום הרוחני והן בתחום החומרי. פריעת מוסר, אדישות, אוזלת יד, מצוקה והתאבדות - אלו הן התופעות שתקופתנו "נתברכה" בהן. בעתיד יציין ההיסטוריון את תקופתנו כתקופת "היחיד האומלל", שכן קשה למצוא אדם מאושר באמת. במבוך התוהו ובוהו של החיים בימינו, קשה מאד למצוא סיפוק ונחת.

צומחת ועולה תופעת המותרות, הכובשת את ההמונים הסוגדים בהתלהבות לאלילי הזמן. רצונו של היחיד משועבד וקשור באלפי נימים לנורמה החברתית הלהוטה והנוהרת אחר המותרות. נעלם הייחוד שבאדם. כמו במטה קסמים נמשך היחיד אחר זרם פסיכוזת ההמונים.

מובן מאליו, שכיוון חיים זה מביא לתוצאות עגומות מאד. גם אדם שקול בדעתו, אדם השואף בכל לבו לכלכל את מעשיו ואת צעדיו בתבונה - נסחף בלא יודעין אחר סערות הזמן, מתוך תקוה שהחברה האכזרית לא תעניש אותו ביחס של בוז וזלזול, כדרך שהיא מענישה את אלו המעיזים להמרות את פיה, ולנהוג בניגוד לכלליה המקובלים.

אנו רואים בעליל כי תופעת חיי המותרות אינה נובעת מאורח חיים מאושר. המותרות הן פרי של מאבקי-חיים. כמו ריקוד של נידונים למוות מרקדת האנושות סביב מזבח המותרות לצלילי הסיסמה הטרגית: "אכול ושחק, כי מחר נמות". די להתבונן במבט שטחי על החיים, כדי להגיע למסקנה שהרדיפה אחר המותרות שוללת מהאדם את האושר, וגורמת לו סבל וחוסר שביעות רצון. המותרות והשפע דוחפים להיווצרות הבדלי מעמדות קיצוניים ולשנאה בין המעמדות השונים, הן בחיים הסוציאליים והן בחיים הציבוריים. גם בחייו של היחיד, תופעת המותרות גורמת לדאגה רבה, וכבר שגור הוא הביטוי: "מרבה מותרות - מרבה דאגה".

גם בחיי הנישואין ניתן לראות את המותרות כגורם שהחליף את האהבה ההדדית. ניתן לפגוש ברחוב אנשים שעל פניהם נסוך "צער העולם". כאשר מתעניינים לדעת מהי הסיבה לקדרות זו, מתברר, שחסרים להם בגדים אופנתיים, מכונית חדשה וכדו'. חיסרון זה גורם להם חוסר נוחות בחברה ונובעים ממנו צער וכאב לב. לעתים קרובות רואים גם אנשים המכניעים את ה"אני" שלהם או מחניקים אותו לגמרי, לנוכח מוסכמה כלשהי של החברה. המותרות מטביעות באדם חותם עבדות. ה"אני" שלו נעשה משותק, אין בו רצון עצמי והוא נוהה אחר מוסכמות חברתיות. האדם איבד את ערכו העצמי, את התחושה כי הוא, בחייו הייחודיים, נברא בעולם כדי למלא תפקיד נעלה. במקום לומר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי", אומר האדם בן ימינו: "לא נבראתי אלא בשביל העולם". הוא בבחינת עבד שאין לו רצון או העזה לצאת במחאה כלשהי נגד המוסכמות הכוזבות של החברה.

רק שינוי דרך בכוחו להביא לאושר הנכסף!