משימה שקיבל עליו בצלאל הייתה יוצאת דופן. הוא היה יהודי שומר תורה ומצוות, שהתמחה בייצור ספינות. עבודתו המסורה והמוקפדת הייתה לשם דבר, עד שהשלטון הרוסי שכר אותו לפקח על ייצור ספינת מלחמה חדשה.

הבאת היהודי למִספנה עוררה את קנאתם של עובדי המספנה הלא-יהודים, והללו חרשו מזימה שנועדה להפיל את המומחה הגדול בפח ולהיפטר ממנו.

ייצור הספינה נשלם והלך. הפועלים עבדו בקצב מהיר, בפיקוחו הצמוד של בצלאל. הוא לא היה יכול לדעת שבאין רואים הפועלים מחבלים באזורים רגישים בספינה, ומסתירים את מעשי החבלה היטב.

הגיע היום החגיגי שבו נדרש בצלאל להציג את ספינת המלחמה המוגמרת לפני שר הצבא. שונאיו של בצלאל דאגו להביא לפני השר את המידע על הליקויים החמורים הקיימים בספינה, וציינו כי ככל הנראה עשה זאת היהודי במכוּון, כדי לגרום לטביעת הספינה בעת הפלגתה.

בשעה היעודה הגיע שר הצבא והחל לבדוק את הספינה ביסודיות. בצלאל, שציפה ליחס מחמיא מצד השר, הופתע מאוד מיחסו הקר כלפיו בכל משך הביקור. עד מהרה גילה כי פועליו בגדו בו וחיבלו בספינה כדי להפליל אותו.

השר רתח מזעם ולא היה מוכן לקבל שום הסבר. "אתה תעמוד לדין ותקבל את העונש הראוי למי שמחבל בספינת מלחמה של הצבא הרוסי", צעק עליו בכעס.

עולמו של בצלאל חשך עליו. הוא ידע היטב איזה עונש צפוי לו אם יימצא אשם. כיצד יוכל להוכיח את חפותו, במיוחד לפני שופטים שממילא אינם אוהבי ישראל?

בצר לו נזכר כי לא הרחק מעירו, בעיר לאדי, מתגורר צדיק מופלא אשר רבים נושעו על-ידו, הלוא הוא רבי שניאור-זלמן, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד. הוא החליט לנסוע אליו לבקש את עצתו.

בבואו לפני הרבי תינה את צרתו באוזניו. רבי שניאור-זלמן הניח את ראשו על ידיו לכמה רגעים, ואחר-כך פנה אל היהודי: "עשה ככל אשר אומר אליך, וה' יהיה בעזרך ותצא זכאי".

בצלאל לא היה חסיד. התכנית שהתווה לפניו הרבי נראתה תמוהה ביותר. עם זה, קיבל עליו לפעול ולעשות בדייקנות ככל שנצטווה.

הוא יצא אל שוק הסוסים, וביקש לקנות את הסוסים האבירים והיפים ביותר. זה אחר זה התייצבו לפניו הסוחרים והציעו את הסוסים המובחרים שברשותם, ולבסוף בחר בצלאל בצמד סוסים חסונים ונאים, ותמורתם שילם במיטב כספו.

משם פנה לבית חרושת לייצור מרכבות, וביקש לקנות את המרכבה ההדורה והנאה ביותר. גם כאן נכון לו מיקוח לא קל, כדי להשיג את המרכבה הטובה והמפוארת ביותר.

כאשר נרתמה המרכבה היוקרתית לסוסים האבירים, נראתה כמרכבה מלכותית ממש. או-אז עלה עליה בצלאל ונסע בה לעיר הבירה, פטרבורג. בהגיעו לשם בירר את השעות שבהן הצאר נוהג לצאת מארמונו ולחזור אליו.

על-פי עצת הרבי נסע בצלאל כל אותם ימים במרכבתו ההדורה בדרך שבה נהג הצאר לצאת ולבוא, וזאת כדי שהצאר יבחין בסוסים הנאים והאבירים. ואכן, בדיוק כפי שצפה הרבי, יום אחד פנה אל בצלאל משרתו של הצאר ושאלו אם הוא מוכן למכור את הסוסים.

בצלאל לא מיהר לענות. הוא העמיד פנים כאילו קשה לו מאוד להיפרד מסוסיו. המשרת הפציר בו שוב ושוב והוא לא הסכים, עד שהמשרת אמר לו: "דע כי מי שמעוניין בסוסיך הוא הצאר בכבודו ובעצמו"...

ברגע זה קפץ בצלאל במחווה דרמטית ממרכבתו ואמר למשרת: "מדוע לא אמרת זאת? אם זה בשביל הצאר, אני נותן לו את הסוסים במתנה עם המרכבה ואיני חפץ בשום תמורה!".

המשרת הנדהם לקח את המרכבה והסוסים מן היהודי, הובילם אל חצר הארמון, ומיהר לבשר לצאר על ה'עסקה' המוצלחת.

כל אותה עת עמד הצאר וצפה מחלון ארמונו בשיחת השניים. הוא ראה את היהודי קופץ מן המרכבה וממהר למסור אותה לידי המשרת. כשהמשרת בא אליו אמר הצאר כי הוא מבקש לדעת מי האיש ומה מקום מגוריו.

כעבור זמן קצר שב המשרת אל הצאר וסיפר כי לאיש קוראים בצלאל, וכי הוא מומחה לייצור ספינות מעיר פלונית. באותו רגע נזכר הצאר בסיפור החבלה בספינת המלחמה ובמשפט הצפוי ליהודי, והוא סינן מבין שפתיו: "פרצוף של יהודי, גם את הצאר עצמו הצליח לשחד"...

עם זה, התרשמותו מהיהודי הייתה טובה כל-כך, עד שהחליט כי לא ייתכן שהאיש יעולל פשע חמור כזה. כדי לברר את העניין מינה הצאר צוות מומחים ובלשים שיבדקו את הפרשה ביסודיות, יֵרדו  לחקר האמת ויגלו מה באמת קרה.

החוקרים לא התקשו לגלות את המזימה שחרשו עובדי המספנה כנגד היהודי. הם נוכחו כי בצלאל פיקח על העבודה במסירות ובאחריות, וכי הפועלים הם שחיבלו בספינה במתכוון. כאשר הגישו החוקרים את הדוח שלהם לצאר ביטל מיד את המשפט, והטיל עונשים כבדים על מבצעי החבלות.

בצלאל מיהר לנסוע אל אדמו"ר הזקן, כדי להודות לו על העצה. אמר לו הרבי שאין בכך רבותא, שכן אם התורה מזהירה מלך בישראל שלא להרבות לו סוסים, מכאן ראיה שמלך יש לו תאווה מיוחדת לסוסים..