סיפור אמיתי
כמו בסיפור הבא: איזהו אלוף
אני גר בעיר חרדית במקום דיי מרכזי. לפני כשלוש שנים הגיעה לרחוב שלנו משפחה שונה. הגבר היה עם כיפה גדולה אך ללא זקן, והאישה עם מטפחת. בקיצור, בעלי תשובה. בשכונה שלנו היה איש חסר סובלנות לכל מי שאינו כמוהו. מכיוון שמדובר באדם קצת כוחני, איש לא התחיל אתו, וכשהוא התחיל עם אחרים, הם השתדלו להתקפל אל תוך עצמם ולסגת. מדי פעם הוא היה פוצח בריב עם משפחה כלשהי או עם עובר אורח שהחנה את מכוניתו לא במדויק, או שהניח סל ליד הבית שלו.
כעת תבין מדוע כשנחתה משפחת בעלי התשובה בדיוק מול פתח הבניין שלו, ליוו אותם דיירי הבניינים הסמוכים בעצב מבעד לחרכי התריסים. כולם ידעו שהאנשים הללו הולכים לסבול חודשים ספורים ולאחר מכן להימלט כל עוד נפשם בם, לעיתים תוך הפסד ממון בשל חוזה השכירות.
٭
לא עברו חמש דקות, והשכן כבר היה שם עם הערות למכביר על רכב ההובלות שלא חנה כמו שצריך, על המובילים שהורסים את הבניין וכמובן הערות מבזות, חלקן גזעיות, נגד השכן החדש.
עקבנו היטב אחר תגובתו של האיש. בדרך כלל הקטטות היו פורצות כבר מההתחלה, כי לאיש היה כישרון מיוחד להוציא אנשים מהכלים. הדייר החדש היה שונה. הוא בהחלט היה שונה. הוא בהחלט לא נראה בן אדם שאפשר לדרוך עליו, אך עם זאת שמר על קור רוח ולא נענה לניסיונות השכן להובילו לריב. מכאן ואילך החלה מסכת ההצקות, שמטרתה המוצהרת הייתה לגרום לו לעזוב את הבניין. בדרך כלל היו השכנים יוצאים מדעתם, מנסים להשיב מלחמה ולאחר מכן מבינים שהמצב לא ישתפר, ואז מסתלקים מהאזור במהירות האפשרית.
٭
זו גם הסיבה שהשכן הבעייתי היה בטוח בעצמו. חמש משפחות כבר עזבו, לא הייתה כל סיבה שאלה לא יעזבו. אולם חודשים חלפו, והם נשארים על מקומם.
השכן החדש היה עדין מאין כמותו, וכך גם אשתו וילדיו. הם היו מוצאים שקיות אשפה ליד הדלת ופשוט מורידים אותן. מכוניתם הייתה מתלכלכת בקליפות גרעינים, והם היו מסירים אותן בשתיקה. היה משהו לא ברור בהתנהלותו של הדייר החדש. מצד אחד, הוא לא נראה חלש. היה לו מבנה גוף חסון, הפנים שלו שידרו עוצמה וחוזק, אך מצד שני, בהתנהגותו מול השכן המרושע הוא פשוט נהג כמשרת של השכן המתעלל, תמיד ניסה להסתדר אתו, לרצות אותו במילים כמו: "אני מבין, כבודו, זה לא יקרה יותר, אדבר עם הילדים שיהיו שקטים. אתה צודק, אשריך".
הדייר החדש שלנו פשוט לא הראה סימני כעס ואפילו לא חשב על מעבר מהמקום. הדבר גרם להערכה רבה בקרב השכנים, ופעם אחת לאחר אירוע רציני, שאלו אותו כמה מהם איך הוא שורד את ההתעללות הזו, והוא אמר: "כפרת עוונות, כנראה בורא עולם מנסה אותי, אני חייב לעמוד בניסיון".
٭
שבת אחת הגיעו לביתו של בעל התשובה הורי רעייתו. איני יודע אם הם היו דתיים או לא, אבל ודאי שלא היו חרדיים. בעיצומה של השבת תקף השכן את הדייר החדש במילים בוטות לעיני חמיו. היה זה חילול שם שמים נורא, מפני שהאורח הביט בעיני חתנו כשואל: "ככה מתנהגים אצלכם? בשביל זה באת לכאן?" כולנו התביישנו, ולראשונה ראיתי בעיני השכן החדש כאב, אולי אפילו ניצוץ של כעס. הוא לא הגיב, הרגיע את האיש הצועק ואמר לו: "כבודו, שבת היא מלזעוק, בוא נדבר במוצאי שבת, זה אביה של רעייתי, בוא נכבד אותו". "הוא בטח לא הכיר אותך לפי שנתן לבת שלו להינשא לך", אמר השכן בלי להתבלבל, "אני לא הייתי מחתן את הבת שלי עם אחד כמוך". כאן התערבו שני שכנים שפשוט לא יכלו לסבול את הדבר. הם פנו לאורח ושיבחו במילים חמות את חתנו. "יש לך אוצר, יהלום בעל מידות, הוא היחיד שהחזיק מעמד ולא התפרץ מול השכן הרע הזה". הם הרשו לעצמם לספר על מעלליו ולשבח את החתן, ובכך לפחות מנעו נזק שאולי אבי אשתו יאמין להשמצתו של השכן.
השכן הופתע לראות שהם מתערבים ללא חשש. הוא החל לגדף ואחר כך סב על מקומו ושב לביתו.
כולם המתינו למוצאי שבת. ידעתי שהדייר החדש כועס מאד לראשונה, ושהשכן הוותיק ממתין לזה כבר חצי שנה. מכיוון שהייתי עד כמה וכמה פעמים להתרחשויות הללו – ציפיתי לגרוע מכל.
٭
אני מביט מחלון ביתי וממרחק אני שומע קול צעקה ורואה כמה שבאבניקים צועקים ומקללים. התבוננתי היטב וראיתי שהם מקיפים את השכן הבעייתי. לא ברור מה היה שם, אולי הם אמרו לו משהו והוא הגיב בדרכו המיוחדת, ייתכן שהוא זה שזרק להם מילה מיותרת. בפועל, מה שקרה הוא שארבעה שבאבניקים התחילו לקלל ומהר מאד החלו פשוט להלום בו.
הדייר החדש שהמתין בסבלנות לבוא השכן, הבחין גם הוא בהתרחשות כלשהי. הוא רץ במהירות, ניגש לנערים ושאל: "מה קורה כאן?" הם אמרו לו: "אל תתערב!" ואז הוא הבחין בשכן הלא נחמד שלו עומד במרכז ההתרחשות. "חבר'ה, הוא אדם מבוגר מכם, אני מבקש שתעזבו את המקום".
הקול שלו היה חד, סמכותי. בפירוש לא דומה לקול הכנוע, המפייס והעדין שהיינו רגילים אליו. כאילו כל חייו התמודד עם נערים עבריינים כדוגמת אלה שעמד מולם. שניים מהבחורים נפנו אליו והחלו לדבר אליו בחוצפה: "עוף מכאן, מה אתה מתערב?" אך הוא כלל לא הביט בהם, כי השניים האחרים הצליחו להפיל את השכן המבוגר על הרצפה והתחילו לבעוט בו.
קשה לי להסביר מה קרה שם, אבל תוך שבריר שניה נבעטו שניים מהבחורים על מכונית חונה בזה אחר זה. השכן החדש, העדין, הנמס, המתרפס, פשוט העיף אותם אפילו בלי להתאמץ.
٭
השניים האחרים שלא קלטו מה קרה באו אליו, אחד הניף יד והשני הניף רגל, אך הוא אחז בידו של האחד וברגלו של האחר והעיף גם אותם לאותו כיוון. ועדיין לא נפל להם האסימון.
٭
השכן המבוגר עדיין שכב על הרצפה והביט במבט משתאה על השכן עדין הנפש, שבאותו רגע שוב הסתערו עליו הבחורים. הם התנפלו עליו בזעם, אך הוא, בפנים אדישות, הסיט את ידיו בתנועות חדות, ולפני שניתן היה להבין מה קורה שם, ארבעתם מצאו עצמם שרועים על הרצפה.
"אתה בסדר?" הוא שאל את השכן השרוע והושיט לו יד לקום.
אנשים התקהלו סביב, וזה שגרם לשבאבניקים לנסות להשיב את כבודם האבוד ולתכנן מתקפה על היצור שלא הכירו ופתאום משכיב אותם לישון בזה אחר זה. בשלב זה נטל האיש את השכן בידו ואמר: "בוא נלך הביתה". אחד הנערים צעק: ,אתה בורח, אה? פחדן!" הם צחקו. האיש אפילו לא הגיב. ניכר היה שהוא אינו מעוניין בהמשך התקרית, וכי אין לו כל עניין בניצחון. הוא רצה לסיים את הפרשה בשלום ולהציל את שכנו.
הם הלכו לכיוון הבניין שלהם, ואז עצרה לידם מכונית בחריקה. ארבעה בריונים יצאו משם – חבריהם של השמיניה. הם יצאו מהרכב עם לומים של ברזל כדי לעשות שפטים בשכן החדש שלנו. הוא דחף את השכן המבוגר לחצר אחד הבניינים, אמר לו: "ברח" והתייצב מול ארבעת התוקפים.
הם התקרבו אליו, ותוך רגעים שניים מהם היו על הרצפה. כשהברזלים בידיו. הוא נעמד מול השניים האחרים. חלפו שניות ארוכות של דומייה, ואז הוא עשה מעשה מוזר. הוא השליך את הברזלים מידיו ואמר: "אני בלי נשק, רוצים להילחם? תילחמו, אבל אם אתם גברים שמכבדים את עצמם, תבררו תחילה מה היה כאן".
٭
אחד הבריונים, המנהיג שבהם, התקרב אליו ואמר: "אתה לא אבי כהן (שם בדוי) ?" "זה אני". "אני לא מאמין! מה, חזרת בתשובה?" "שלוש שנים בתשובה, ברוך השם".
"סליחה אבי, לא ידעתי שזה אתה. אתם יודעים עם מי יש לכם עסק?" הוא אמר לחבריו, שהתקבצו סביב עם דרגות אלא או אחרות של צליעה, "זה אבי כהן, אלוף הארץ באיגרוף".
החבר'ה הפכו את עורם והחלו ללחוץ לו ידיים ולבקש את סליחתו. הוא כמובן נהג בהם בחביבות, אך גם גער בהם שרצו לפגוע באיש מבוגר. העניין הסתיים בחיבוקים ובלחיצות ידיים.
השבאבניקים התפזרו, ומי שנשאר היה השכן המבוגר, שחזר בינתיים מהמחבוא בחצר. הוא הספיק לשמוע את תוארו של האיש שהתעלל בו בחצי השנה האחרונה, וגם אם לא היה שומע, הוא ראה במו עיניו מה שכולנו ראינו. הם עמדו אחד מול השני, והשכן המבוגר שאל: "תגיד, למה... למה לא אמרת לי?" "אני רק רוצה לברוח מזה, למה שאספר על כך? זה לא כבוד בעיניי". "אבל לא הגיע לי שתגן עליי", הוא אמר. כמעט מיותר לציין שהשכן המבוגר כבר אינו מציק מאז לאיש. והשכן החדש, ילדיו לומדים במוסדות הטובים ביותר בעירנו, הוא בעל תשובה אמיתי ואהוב על כל השכונה, במיוחד על השכן הזה – שהשתנה לגמרי.
כשאני חושב על הימים שבהם ביקש, פייס והשתדל מול השכן – אני חושב שהוא אלוף מסוג אחד, מהסוג שכל אחד מאתנו היה רוצה להיות:
"איזהו גיבור הכובש את יצרו".
٭ ٭
٭
מתוך עלון שבועי הנשלח למייל בכול שבוע - חינם אין כסף של מנחם אזולאי
