הבוטח בה' חסד יסובבנו
נכתב על ידי DL2000, 22/12/2013
הבוטח בה' חסד יסובבנו
מצוות נר חנוכה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק (שבת כ"א ע"ב). ולמה לא
נקבו חכמינו ז"ל שעה קבועה לסוף זמן ההדלקה, כאשר קבעו בשאר מצוות התלויות
בזמן? מבאר הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע: מצוות נר חנוכה באה להורות לאדם
יסוד חשוב ואבן דרך במידת הבטחון בבורא עולם. הנה כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל
השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד
של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס
והדליקו ממנו שמונה ימים (שם בגמרא).
סברו כי לא יהא בידם אלא כדי הדלקת יום אחד, אך הנה נתברר כי די בכמות מועטת
בכדי להדליק שמונה ימים. הסתבר כי אין צורך להרבות בשמן בשביל להדליק המנורה,
אלא ברצות ה' – גם המועט יחזיק ברכה מרובה וניתן יהיה להדליק ממנו ימים הרבה.
הולך לו אדם ומחשב חשבונו ואומר, 'בשביל לפרנס את בני ביתי כראוי עלי לעבוד כך
וכך שעות, לעמוד בחנותי עד שעה פלונית ולמכור סחורה אלמונית, ורק כך תשיג ידי כדי
מחיית בני ביתי ברווח'. אך אין הוא משגיח כי ברצות ה' דרכי איש, גם המועט יחזיק ברכה
במידה מרובה וימלא לו כל סיפוקו. הן לא לחכמים לחם, ומי שזן ומפרנס את העשירים,
הוא הזן ומפרנס אף את שאר כל האנשים.
מעשה בחסיד אחד שהיה מתפרנס מן הקמעונאות, קונה מאיכרי הסביבה דבש ושמן,
עורות ומיני פרווה, ומוכרם לבני עירו ברווח צנוע. פעם שמע מפי רבו בדרשה, כי אדם
הבוטח בה' – חסד יסובבנו, ואינו נצרך לעמול לפרנסתו יותר מדאי. ככל שמידת ביטחונו
רבה, כך רשאי הוא להמעיט במידת חובת השתדלותו. אמר בליבו, "הן אני משכים קום
בעוד ליל, יוצא בקור ובשלג אל פאתי העיירה כדי לפגוש ראשונה את האיכרים הבאים עם
תנובתם, על מנת שאוכל לבחור לי את המיטב בטרם יקדימוני המתחרים. למה לי טירחה
יתירה זו, הן יכול אני לנוח עוד שעה על משכבי בנחת, ולהשליך יהבי על ה' שימציא לי די
מחסורי". ממחשבה למעשה, גמר בדעתו כי מכאן ואילך יחדול ממנהג הסוחרים להקביל
את פני האיכרים בחוץ, ויפתח את סדר יומו בשלווה ונחת.
באשמורת הבוקר הקיצוהו בני הבית משנתו, ודחקו בו למהר ולצאת, לחטוף בטרם לא
יישאר... אך הוא הסב את פניו הקיר, עצם את שמורות עיניו, ושב ושקע בתנומה. "מה יום
מיומיים" תמהו בני הבית בדאגה, שמא אינו חש בטוב, אך הוא השיב ברוגע כי גמר אומר
להתאזר במידת הבטחון, אין הוא ממהר לשום מקום. "וכי נשתבשה עליך דעתך?! הן עוד
מעט ולא יישאר מאומה ותשוב הביתה בידיים ריקניות!" – זעקו לעומתו. אך הוא בשלו,
סמוך ובטוח שחלקו לא יקופח, פרנסתו תימצא כסדרה.
קול נהייתם של בני הבית נמשך עוד שעה ארוכה, כאשר לפתע נשמע קול פרסות סוסים
הקרבים אל חלון הבית. "משה, משה!" נשמעו קולות קוראים בשפה עילגת, ובני הבית
זינקו אל החלון לבדוק מה אירע.
ברחוב הצר עצרו בשורה ארוכה עגלותיהם של האיכרים, ובחוסר סבלנות פנו אל דלת
ביתו של החסיד והחלו לחבוט בה. "היכן הוא משה?" הרעימו, "איננו מוכרים את סחורתנו
לאיש, עד שלא יבוא ויבחר את חלקו!". מאחריהם ניצבו שאר סוחרי העיירה בחוסר אונים,
ממתינים כי יואיל החסיד לקום ולקנות לו את חלקו בסחורות, שכן האיכרים מסרבים
למכור להם דבר, כל עוד לא קנה משה את חלקו...
ומני יום זה ואילך לא נצרך עוד ר' משה להשכים באשמורת ולצאת אל הלילה הקפוא.
האיכרים הגויים הם שבאו ראשונה עד לפתח ביתו, ורק לאחר שקנה את חלקו, ניאותו
למכור את יתרת סחורתם לשאר הסוחרים.
כך היא מידת הבטחון, ככל שמתאזרים בה יותר - כן היא מניבה רווח גדול יותר לאדם.
"נר חנוכה מצוותה עד שתכלה רגל מן השוק", מצווה להתעמק במהות נר חנוכה ונס פך
השמן, עד שמכוח ההתבוננות 'תכלה רגל מן השוק' - יבינו הבריות כי אין כל תועלת
בשהייה ממושכת מדי בשוק לסחורה, וממילא יִ כלו ויתמעטו הרגליים מלהימצא בשוק
לצורך הפרנסה.
זוהי אפוא ההוראה לדורות מנס חנוכה, ועל כך רמזו לנו חז"ל 'עד שתכלה רגל
מן השוק'.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
