טיב הקהילה - פרשת שמות
נכתב על ידי DL2000, 20/12/2013
בס"ד
רחמנא לבא בעי
ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש
מצרי מכה איש עברי מאחיו: (ב, יא)
ופירש רש"י: וירא בסבלתם, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.
הנה מדברי רש''י אלו למדים אנו איזה ראיה ראויה לו לבן ישראל
כששומע על צרת הזולת, שהרי בחטאינו הרבים שומעים אנו מידי
פעם על צרת בר ישראל, אך אינה עושה בנו שום רושם, לא
מתעוררים להתפלל על צרותיו, וכן אין אנו מתעוררים להטיב
דרכינו, רק מפטירים אנו באנחה כבידה על סבלו של המדובר ותו
לא, והסיבה לזה הוא מחמת שאין אנו נותנים עינינו ולבנו כדי
לשמוע את צרת הזולת, והשמיעה אודותם הוא מחמת סקרנות
רחמנא ליצלן, והוא כעין שמיעת חדשות, ומובן מאליו שבאופן זה
לא שייך להתעורר כלל.
אכן כאן למדים אנו ממשה רבינו את האופן בו ראוי האדם
להיוודע לצרת הזולת, כי ידוע מה שאמרו חז''ל על מאמר הכתוב
(טו, מ) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שאחרי לבבכם זו
מינות, ואחרי עיניכם זה זנות, ורואים מזה שהעין והלב הם הדברים
העקרים המשפיעים על נפש האדם, ולכן מצווים אנו במצוות
ציצית, כדי שעל ידם יזכור האדם תמיד שלא להשתמש באלו
הכוחות להרע ח''ו, אמנם וודאי שראוי לכל אדם להשתמש באלו
הכוחות באופן חיובי, כדי שאלו הכוחות ישפיעו על נפשו לטובה,
וזה מה שעשה משה רבינו, כשחפץ היה לעורר את נפשו, כי לא
היה השקפתו על צרות ישראל בהבטה חיצונית בלבד, אלא כוונתו
בראיה זו היתה כבר מתחילה כדי לעורר גם את חדרי הלב, וכיוון
שזו היתה כוונתו מתחילה אכן פעלה את פעולתה, ולא נגמר הדבר
בראייה בלבד, אלא חגר את עצמו להילחם עם המצרי והושיע את
האיש הישראלי מידו.
ודבר זה שייך בכל דבר שבקדושה, דהנה רואים אנו לרוב אנשים
שנזדמן להם לשמוע דברי התעוררות, ואין הדברים עושים בהם
רושם כראוי, והדבר תמוה, שהרי מדובר במאמינים בני מאמינים,
ומן הראוי היה שמכוח אמונתם הטבועה בהם יתעורר לבבם לעבדו
וליראה את שמו ית' למאוד, אך במציאות אין הדברים ניכרים
עליהם, ואף אם בשעת מעשה ניכר רישומה, אך כעבור איזה יום או
יומיים מפיגים הדברים טעמם וכמעט שלא פועלים את פעולתם,
ומאידך רואים אנו יהודים הצמאים לדבר ה', וכל נקודה של חיזוק
בעבודת ה' חביבה עליהם למאוד, ולפעמים גם מטריחים עצמם
בכמה טרחות, כדי לבוא ולשמוע את דבר ה' ולהתעורר על ידם.
והחילוק בין שני אלו הוא כי זה החפץ להתעורר נתן עינו וליבו
לדעת כי על כל דבר ודבר יצטרך לבסוף ליתן דין וחשבון, יש שכר
ועונש והעולם אינו הפקר, ולכן חפץ הוא בקרבת אלוקים ובקיום
מצוותיו, אמנם אשר לא שם לבו לכל זה, אינו רואה לנגד עינו כי
אם עולם זה החולף, על כן אין הוא מתעורר גם כשישמע דברים
כדרבונות, ואף אם לעת עתה יעשו הדברים עליו רושם, מכל מקום
לא יהיו הדברים נצורים בלבו כמסמרות.
ועל דרך זה נוכל לפרש מה שאמרו חז''ל על מאמר הכתוב (ב, ה)
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, שכוונתה היתה להתגייר, ומן
הראוי להבין מה הוא הדבר שעל ידה נתעוררה לכך, הלא כלל
ישראל היו אז בשפל המדריגה ממש, הגדולים שביניהם היו
עבדים, והילדים היו בעיניהם הפקר כשקצים ממש, והיו עושים
בהם כל מה שחפצים, ומתחילה גזרו כל הבן הילוד היאורה
תשליכוהו, ואחר כך הרגם פרעה כדי להתרחץ בדמם, ומלבד מה
שמובא שאם לא גמרו ישראל את מתכונת הלבנים שהטילו עליהם
להשלים בכל יום, היו נוטלים ילדיהם כדי לשקעם בבנין תמורת
הלבנים רח''ל, ומאידך היתה בת פרעה נמצאת בבית המלכות,
במקום שלא היה חסד דבר מכל התענוגים שבעולם, ואם כן מה
ראתה על ככה לירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ולהתדבק
באומה שבמבט חיצוני נחשבו לעם הבזוי ביותר?
אמנם על פי האמור מובן הדבר, כי אכן בראיה שיטחית וחיצונית
בלא שימת הלב כראוי וודאי לא יגרום שינוי בדעת האדם, ובפרט
בדבר שבהשקפה חיצונית הוא בזיון גדול, אך כשהאדם יורד
לעומק כל דבר, ומתבונן מהו הדבר שגורם את המראה הנוכחי, אז
יתכן שלפעמים יבוא לידי מסקנה אחרת לגמרי, והדברים ישפיעו
על עצמו לשנות מהותו מן הקצה אל הקצה, ובתיה בת פרעה אכן
התבוננה בעומק הדברים, מהו הסיבה הגורם למצבם הירוד של
ישראל, ומדוע יורדים המצריים לחייהם, ואז גילתה כי הסיבה
האמיתית היא דוקא ההיפך, כי מפני מעלת ישראל חוששים
מצרים שמא ינטל מהם כח הממשלה, ולכך מנסים הם להשפילם,
וכיוון שהבינה שאין זה כי אם חזיון חיצוני, נתעוררה נפשה
להתדבק בעם שחזותו האמיתי היא גדולה וחשיבות.
וכפי מה ששמעתי מיהודי אחד שעבר את מאורעות השואה
האיומה, יהודי זה היה טרם המלחמה פורק עול גמור רח''ל,
ומאורעות המלחמה השפיעו עליו, עד שהתעורר בתשובה, וקיבל
על עצמו עול תורה ומצוות כראוי וכיאות, ושאלתי אותו פעם על
פשר הדבר, שדוקא מאורעות קשות אלו הם שהשפיעו עליו לחזור
לצור מחצבתו, בו בזמן שכפי הידוע השפיעו הדברים להיפך אצל
רבים מהניצולים, שמאחר שחזו את גודל ההסתר פרקו מעצמם
את עול היהדות מכל וכל, לשמע שאלתי ענה לי היהודי שהסיבה
לכך היתה כי לא הסתפק רק בהכרת המצב המסוכן בכלליותו, אלא
ניסה להתבונן בפרטי המאורעות, והבחין שכל מטרת הנאצים
הארורים היה לצער את ישראל, וחיפשו אחר כל מי שיש לו איזה
קירבה לזרע ישראל, יהיה מי שיהיה, ואף יהודים שזה כמה דורות
לא היו שומרי תורה ומצוות, חפשו אחריהם כדי לערוך בהם טבח
רח''ל, ומזה ראיתי בחוש שאין זה כי אם יד ה', שרצה להוכיח את
עמו על חטאם, והגדיר את כוס התרעלה שהיתה מעל כוח הסבל,
לאב המכה את בנו מאהבה, כדי להשיבו על דרך האמת.
יעזור השי''ת שאכן נזכה לעורר לבבינו ולהתעלות על ידה
בעבודת ה' מעלה מעלה.
******************
ויקום משה ויושיען
פתגם שגור בפי העולם, שמה שהאדם
עושה, לעצמו הוא עושה, דבר זה נכון הוא
מאוד, וידוע המעשה המובא בספרי
המוסר, שהיתה פעם אשה אלמנה
שאספה כספי צדקה, ולכל אחד שנתן
אמרה לו: דע לך, מה שעושה האדם בעולם
– עושה הוא רק לעצמו, אחת מהשרות
הנכבדות שנתנה לה צדקה שמעה זאת,
ומאוד חרה לה הדבר, וכי לעצמי נותנת אני
צדקה זו, והרי כסף זה מחולק לנצרכים?!
היא החליטה ללמדה לקח, אפתה לחם,
עירבה בו סם המוות, ושלחה את הלחם
ביד בנה יחידה לביתה של האלמנה, בנה
של אותה שרה טעה בדרכו, וכשהגיע
לבית האלמנה היה עייף ורעב מטורח
הדרך, נתנה לו האלמנה לחם זה כדי
להחיות את נפשו, ומיד נפל ומת מחמת
סם המוות שבו, אז הודתה השרה ואמרה
בדמעות, כי אכן נוכחה לדעת שנכון הדבר,
ומה שהאדם עושה בעולם, הוא עושה רק
לעצמו.
כאשר הגיע משה רבנו אל הבאר וראה
שהרועים מגרשים את בנות יתרו, נחלץ
לעזרתן והושיען מיד הרועים והשקה את
צאנם, ולמרות שהיו כולם גויים ולכאורה
לא היתה לו למשה רבנו סיבה להתערב,
בכל זאת מידת האמת והחסד שהיו
טבועים בו, לא נתנו לשתוק על העוול
שנעשה, והצילן, והגם שבמעשהו זה לא
היתה לו שום כוונה אישית, מכל מקום,
ע"י אותו מעשה שעשה, זכה למצוא את
זיווגו.
פעמים רבות אנו נדרשים לעזרה, ולא
תמיד 'מתחשק' לנו להושיט יד, נזכור
תמיד כלל זה, שכל מה שהאדם עושה,
לעצמו הוא עושה, ומי יודע איזה טובה
אנחנו מונעים מעצמנו ע"י שאנו נמנעים
מלעזור לזולת, כמו שאמרו חז"ל 'יותר
ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני
עושה עם בעל הבית', נבין ונאמין כי בזה
שאני עוזר לאחר אני בעצם עוזר לעצמי.
(עפ"י טיב התורה-שמות)
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
