שרוליק צין בן ה-45 היה פועל דחק, ממש כך. ידיו היו שחורות ומיובלות, גוו כפוף, ועיניו כבויות משהו, מאותן מטעני עייפות מצטברת של 23 שנות עבודה במפעל השימורים הוותיק "טרי-מאד בע"מ" בפאתי אזור התעשייה בלוד. צין מיודענו ידע היטב לנוע על ציר הירקות הטריים, שהגיעו לאחר מיון בבית האריזה, הוא הוביל אותם לשטיפה ומשם העביר אותם לאתרי ההחמצה הגדולים. עגבניות, מלפפונים, חצילים, תירס. הכל.

כמנהל עבודה זוטר על שלושה פועלים ערביים, הוא חש אחריות עצומה שהכל ייעשה על הצד היותר טוב, עם מקסימום היגיינה, תוך הקפדה על כללי הכשרות שהכתיב לו המשגיח האחראי הרב שרגא הוד-ינאי.

צין "מלך פס הייצור", כך כינו אותו חבריו למפעל. הוא זה שעינו הייתה פקוחה על כל קופסא קטנה כגדולה, הוא זה שהריח תקלות במכונות הענק עוד לפני שהן בעצמן חשו זאת. הטכנאי ומהנדס הייצור, היו קשובים להערותיו של הפועל הוותיק, שאכל, שתה, נשם והתעורר ונשם קופסאות שימורים יותר מ-20 שנה. הא, כמובן, האיש עבד כ-10 שעות ביום, והשתכר, לא נעים לספר, בקושי שכר מינימום.

אגב, אף פעם לא שמעו אותו מתלונן, "זה מה יש", היה נוהג לומר, "עם זה חיים". אכן כן, שרוליק צין גידל וחינך את ארבעת בניו עם המשכורת הזו, וחיי פשטות וצניעות נספגו בארבעת כתלי דירתו הקטנה בדרום תל אביב. במשך אותן שנים הוא השכים לתפילת "הנץ", סעד פת שחרית, ואץ רץ לתחנת ההסעה ליד התחנה המרכזית כדי להגיע לפני 8:00 בבוקר לעוד יום עבודה מפרך.

לאחר שנפטר שמואל רבינוב, הבוס המייסד של מפעלי "טרי מאד בע"מ", נכנס לנהל את העסק בנימין, בנו הצעיר והנמרץ של המייסד. בנימין רבינוב הקרין הרבה סימפטיה לפועל הוותיק צין, אותו הכיר עוד מימי ילדותו כשהשתובב במפעל אם כי הגיונו העסקי החל לדחוף אותו לבצע שינויים מפליגים בכח האדם.

* * *

בוקר אחד לאחר התפילה וסעודת השחרית ניצב שרוליק צין בתחנת האוטובוס. השעה 7:15, תוך פחות מחצי שעה הוא אמור להגיע למפעל בלוד. התחנה, שלא כרגיל, עמוסה בנוסעים, אך שרוליק הוא מהראשונים, ומיד כשתיפתח דלת האוטובוס הוא הראשון שיעלה.

עכשיו אנו מפנים את עדשת המצלמה לעברו של סוכן המכירות עמנואל הרמוני בן ה-35. הבוקר, מכוניתו לא התניעה, ובשעה 8:30 הוא צריך להגיע לפגישה עסקית דחופה בלוד. משיקולי קמצנות הוא העדיף לנסוע  באוטובוס ולא לקחת מונית. הנה לפניו תחנת האוטובוס גדושה לעייפה, האוטובוס עוצר, הנהג פותח הדלת ומודיע: "לא יותר משני נוסעים יעלו, האוטובוס מלא, אני מצטער... עוד מעט יגיע אוטובוס נוסף".

שרוליק צין מניח רגלו על המדרגה הראשונה, אך הרמוני הנמרץ שהספיק לדחוף לצדדים את מרבית הנוסעים, שלח את ידו השמאלית ודחק-דחף בקלילות את צין החוצה. "אני נורא ממהר", הפטיר הרמוני ונעלם פנימה, אחריו עלתה עוד אשה מבוגרת, וצין נאלץ להמתין לאוטובוס הבא.

רצה מסובב כל הסיבות, והאוטובוס הבא הגיע רק אחרי 40 דקות, אח"כ המשטרה סגרה את הכבישים כי "גילו מטען חשוד", ולאחר נסיעה איטית לאורך כל הפקקים, הגיע שרוליק צין לפס הייצור, רק בשעה 9:10.

בנימין רבינוב המנכ"ל הטרי היה כעוס. "הלו צין, מה זה האיחור הזה, משלוח שלם של מלפפונים תקוע בשמש. כולם פה מחכים לך, אני לא מבין את החוצפה הזו, יותר משעה איחור. ממש גרמת נזק למפעל".

צין השיב לו בשפה רפה: "מה לעשות, דחפו אותי...".

רבינוב רתח. "מה פירוש דחפו אותך, מה אתה מתלוצץ איתי? מצידי תקום שעתיים לפני, ותגיע בזמן".

"תירגע בנימין", הזדקף צין, "אני עובד כאן כמעט 25 שנה, כשהיית תינוק בעריסה, מעולם לא איחרתי...".

"אתה חצוף", בעבע בכעס המנכ"ל הצעיר, "אתה מבקש ממני להירגע! אני פה מנהל המפעל! משטח שלם של ירקות מתקלקל, ואתה מעיר לי הערות. בסוף היום תיכנס אליי למשרד", רבינוב הצעיר עזב בזעם את פס הייצור.

שמונה שעות של מועקה עברו על הפועל הוותיק, ובדיוק בשעה חמש אחה"צ הוא טיפס בגרם המדרגות למשרדו של המנכ"ל. המזכירה רוחמה מסרה לו מעטפה לבנה, "בנימין ביקש למסור לך מכתב זה".

צין פתח את המכתב וחשכו עיניו "מר ישראל צין היקר, עם כל הכבוד ל-23 שנות עבודתך במפעלינו, כמנכ"ל קיבלתי היום החלטה, לשנות דפוסי עבודה ולהתנהל רק עם פועלים ממושמעים יותר. לצערי, הינך מפוטר, והנני מאחל לך הצלחה בדרכך החדשה. בנימין רבינוב".

מה לנו להאריך, צין יצא משם ברגליים כושלות ובעיניים יבשות, לחץ דמו הרקיע שחקים, ולבו פעם ללא  הפסקה. כל הדרך באוטובוס הוא מירר בבכי מצער, ממש חרב עליו עולמו. "אני בן 45, פועל מזדקן של מפעל ייצור, מי צריך אותי? אין לי השכלה, אין לי כישורים חוץ מפס יצור של שימורי ירקות. בבית חיכתה לו מקלחת של צוננין נוספת. אשתו אורנה כעסה עליו: "מדוע אתה  עונה לו, עדיף שהיית שותק...".

"אבל הסברתי לו שמעולם לא איחרתי לעבודה. שאיש צעיר אחר דחף אותי בכניסה לאוטובוס, מה אני אשם?!", ניסה להסביר צין, עם עיניים סדוקות-מבע. "את מכירה אותי, אני איש אחראי, בשבילי מקום העבודה זה דבר חשוב, מעולם לא איחרתי, לא גזלתי, לא רטנתי על משכורת נמוכה. עשו ממני מה שרצו.. עשיתי בשביל רבינוב הכל, אבא של בנימין עשה לי לפחות כבוד...".

אין כאן מקום להאריך, בואו נסכם שמן הנקודה הזו החלה להירשם תנועת הידרדרות באורח חייהם של משפחת צין. האבטלה פגעה קשות באורח חייהם, העלבון נתן את אותותיו, שרוליק ניסה להתקבל לכמה מקומות עבודה, אך נדחה שוב ושוב. הנתונים המקצועיים שלו לא מצאו חן בעיני מנהלי הדור החדש... הוא התחיל לנבול, להסתגר, לישון שעות ארוכות ביום. לאכול פחות. בניו הסתובבו להם ברחוב ופשטו ידם בגזל.

שלום הבית התערער, ואט-אט איבד שרוליק צין עניין בחייו. קצת לפני גיל 50, מדוכא שפוף, נעלב ועזוב, מת שרוליק צין משברון לב.

להלוויה הגיעו רק שני פועלים מן המפעל שזכרו אותו, וקומץ בני משפחה. שניים מבניו היו אי-שם בעסקיהם המפוקפקים בחו"ל, שניים אחרים במאסר.

אלמנתו בכתה שבורה מצער, "אוי שרוליק, שרוליק! כנראה שהיינו רעים אליך... אני מבקשת, ממך סליחה שלא עודדתי אותך בשעותיך הקשות".

כן, חשבון הנפש נעשה, אבל מאוחר מדי.

* * *

יש סיפורים שמסתיימים במוות, אך לא כאן במקרה שלנו. שלוש שנים מפטירתו של שרוליק, חולמת אורנה צין אלמנתו חלום, והנה בחלומה תחנת אוטובוס מוצפת אנשים, אוטובוסים יוצאים ובאים. אט אט אפלולית הערב נרקמת בחלומה, והנה מבעד לאפלולית היא מבחינה באדם גבה-קומה שמביט לעברה ואומר בקול סדוק: "שלום לך גברת צין, צר לי שאני מפריע את מנוחתך... אבל גם לי אין מנוחה, שמי עמנואל הרמוני, אני האיש אשר לפני כמה שנים דחפתי את בעלך שרוליק כשהיה בדרכו למקום עבודתו. גם אני מיהרתי לפגישה ובעזות פנים דחפתי את הנוסעים וגם את בעלך מחוץ לאוטובוס, מבלי לבקש סליחה אפילו... אני משלם על כך מחיר כבד מנשוא, בעולם האמת לא מדברים איתי, לא מתייחסים אליי כלל וכלל, באים איתי חשבון רק על הדחיפה הנוראה והאיומה שדחפתי את בעלך. הפיטורין שלו בבושת פנים, זו אשמתי! הכעסים שלך כלפיו, זו אשמתי! הדחקות והעניות שהיו מנת חלקכם בשלוש השנים האחרונות לחייו, זו אשמתי!!! המחלות והדיכאון של שרוליק! זה הכל באשמתי. הדחיפה הזו עולה לי ביוקר, גברת צין, ואני מתחנן ממך ומבקש שתעשי הכל כדי שאזכה למחילה ולסליחה... כדי לאמת את חלומך, תוכלי לפנות לאלמנתי רננה הרמוני מרח´ דקל-יריחו 62 תל אביב, אנא – אני מתחנן – עשי כל שביכולתך שהדין המתוח הזה של הדחיפה יחלוף ממני..."! אז נמוגה אט אט דמותו של האיש.

שלוש פעמים, ולילה אחרי לילה חזר החלום על עצמו.

* * *

כשנפגשו רננה הרמוני ואורנה צין המעגל נסגר.

רננה הרמוני: "בעלי נהרג בשנה שעברה בתאונת דרכים קשה, ומדי פעם מתגלה אלי בחלום ואומר לי: "קשה לי, קשה לי מאוד. דחפתי יהודי... אני מצטער...".

"אינני מיסטיקנית ואין לי שום הבנה בחלומות אך כעת כשאני שומעת ממך את פרטי הדברים... אוי כמה שמצמרר הדבר... סליחה, אני מבקשת סליחה בשם בעלי המנוח", ושתי האלמנות המחובקות פרצו בבכי קורע לב... ארבעת בניו של צין המנוח, שמעו מאמם על הדבר הנורא, ומיהרו ארצה.

יומיים אח"כ ערב יום כיפור, עלו על ציונו של שרוליק צין עשרה תלמידי חכמים וגם ארבעת בניו, שהחליטו ליישר אורחותיהם וללמוד מה עיקר ומה טפל בחסדי שמים. "אבא, סלח לנו, וסלח גם לעמנואל הרמוני על הדחיפה שפגעה בך, במידה שאדם מודד מודדין לו... מדוד לו ברחמים", התחננו הבנים ובקשו מחילה על שציערוהו, הצער שקשה למדוד את עומקו ומימדיו בברומטר הנשגב והעלום של עומק הדין.

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי, מתוך סידרת ספרי "העיתונאי".