בפתח ביתו של הרופא הערבי עמד צעיר לבוש בגדי עניים. בתנועות ידיים ביקש להיפגש עם הרופא. תחילה חשבו בני הבית כי הוא מבקש רפואה למחלה כלשהי, אך כשהתייצב לפני הרופא סימן לו בתנועות ידיו כי הוא אילם וכי הוא מציע את עצמו להיות עוזרו. הרופא נזקק באותו זמן לעוזר, וקיבל את ההצעה בשמחה, בפרט שהצעיר הסכים להסתפק בשכר סמלי בלבד.

הצעיר הזה לא היה אלא רבי משה בן-מיימון, שנודע לימים בכינויו הרמב"ם. משפחתו עברה לא-מכבר למרוקו לאחר שברחה מספרד, בעקבות רדיפות ה'אל-מוואחידון '. אלה היו מוסלמים קיצונים שהשתלטו על המדינה, ושאפו לאסלם את היהודים שבשליטתם. רבי מיימון העדיף לגלות מעירו ולא להיות נתון לאיומיהם.

הם עברו נדודים רבים עד שהגיעו למרוקו. גם לשם הגיעו ה'אל-מוואחידון ', אולם היהודים במרוקו נהנו מתנאי חיים טובים יותר והמוסלמים לא התנכלו להם.

רבי משה הצעיר, שכבר אז נודע בגדולתו העצומה בתורה, חיפש מלאכה שממנה יוכל להביא את פרנסת בני-ביתו, כדי שלא לעשות את תורתו קרדום לחפור בו. הוא בחר במקצוע הרפואה ולמד ספרי רפואה רבים. אך היה חסר לו ניסיון מעשי, וזאת רצה לרכוש על-ידי צפייה בעבודתו של רופא מומחה.

באותם ימים נודע שמו של רופא גדול, שהתגורר בעירו, פאס, והיה מפורסם בהתמחותו בכל ענפי הרפואה. הצעיר היהודי בירר ומצא כי הרופא אינו מוכן לחלוק את ידיעותיו ואת סודותיו עם תלמידים, מחשש שהללו יתחרו בו בבוא העת. גם יחסו ליהודים לא היה אוהד יתר על המידה, ובוודאי לא היה מסכים ללמד יהודי את מקצוע הרפואה.

עז היה רצונו של הרמב"ם ללמוד את המקצוע, והחליט להערים על הרופא וללמוד ממנו בדרך מחוכמת. לכן התחזה לנער עני ואילם, כאילו נבער מדעת, והרופא קיבל את ההצעה בשמחה.

החל הרמב"ם את עבודתו לצד הרופא, ממלא במסירות וביעילות את כל בקשותיו. בה-בעת עקב אחר כל דבר שיכול להביא לו תועלת בלימוד המקצוע. הוא צפה ברופא בודק את חוליו, מגיש להם טיפול ומכין את סמי הרפואה הסודיים שלו. הוא גם השתדל לקרוא כל ספר העוסק ברפואה שהיה אצל הרופא. לא עבר זמן רב והרמב"ם קנה ידע עצום בכל מכמניה של תורת הרפואה.

יום אחד בא שליח בהול לביתו של הרופא, והזעיקו לבוא עמו אל בית אדונו העשיר, המתייסר מכאבים קשים בראשו. הרופא הזדרז להיענות לבקשה, ביודעו כי בני משפחתו של העשיר ישלמו את שכרו ביד נדיבה. הוא הורה למשרתו האילם לארוז את כליו ואת תרופותיו, והשניים עלו אל המרכבה.

ניגש הרופא למיטת החולה, בדקו היטב ופסק: "תולעת חדרה למוחו של האיש. היא אוכלת את בשרו והיא מקור כאביו. אין מנוס מלנתחו ומלהוציא את התולעת".

עוזרו של הרופא פרש את הכלים הנדרשים לביצוע הניתוח, והרופא החל במלאכה. ואכן, כפי שאִבחן הרופא כן היה – כאשר פתח את גולגולתו של החולה נראתה בבירור תולעת הצמודה למוחו.

ניסה הרופא להוציא את התולעת, אך זו נצמדה בחוזקה אל המוח וסירבה להינתק ממנו. הרופא ניסה שוב ושוב, בדרכים רבות ומגוּונות, אך ללא הועיל. באין-ברירה החליט הרופא ליטול צבת ולמשוך את התולעת בחוזקה.

הרמב"ם, שעמד לצידו, נחרד. הוא ידע כי הרופא עומד לעשות טעות חמורה, שעלולה לגרום נזק קשה ביותר למוחו של החולה. ועם זה, אם יפצה את פיו יתגלה סודו. לבסוף החליט כי הצלת חיי האיש קודמת לכל שיקול אחר. "אל תשתמש בצבת!", קרא. "המתן-נא רגע, אצא לחצר ואביא עשב ריחני שיגרום לתולעת להינתק מהמוח בעצמה".

הרופא הוכה בתדהמה. הוא לא האמין שהמשרת יכול לדבר, ועוד להשיא עצה חכמה כזאת בשיאו של ניתוח גורלי. הרמב"ם מיהר לצאת החוצה וחזר כעבור דקה ובידו עלי ירק. הוא הניח את הירק ליד התולעת, ואט-אט ניתקה זו ממוחו של האיש ונמשכה אל ריחו של הירק. לא חלף זמן רב והתולעת עזבה את מוחו של החולה, עלתה על הירק וסולקה מהמקום בלי לגרום כל נזק.

הרופא סיים את הניתוח בזהירות, והבטיח לבני-הבית כי לאחר שיחלים החולה מהניתוח יחזור לאיתנו ולא יסבול עוד כאבים בראשו.

עתה, לאחר שהרופא נרגע מעט, פנה אל עוזרו ושאלו לזהותו: "מי אתה? אינך אילם ויש לך ידע רב ברפואה; מדוע באת אליי להיות עוזרי?".

ענה לו הרמב"ם בפשטות: "יהודי אני ומשה שמי. נפשי השתוקקה ללמוד את תורת הרפואה, ולשם כך הסכמתי להתחזות לאילם ולהיות עוזרך הנאמן, ובכך ללמוד מניסיונך ומידיעותיך".

"אך מניין לך עצה חכמה זו, למשוך את התולעת ממוח החולה על-ידי העשב שהבאת?", הוסיף הרופא ושאל.

"עצה זו מפורטת בתלמוד (כתובות עז,ב), ומשם אני יודע אותה", השיב הרמב"ם בפשטות.