מתנה בלתי-שגרתית העניק הצדיק רבי שמואל-שמלקה מניקלשבורג לתלמידו האהוב, בטרם נסע להקים את ביתו ולצאת לדרכו הגדולה בחיים. זו לא הייתה מתנת פרידה בלבד, אלא כמין הוראת דרך על שליחותו המיוחדת.

שבע שנים למד רבי משה-לייב מססוב אצל רבי שמלקה מניקלשבורג. בבוא זמנו לשאת אישה הורה לו רבו לחזור לעירו. קשתה עליו הפרידה, ורבו צייד אותו במתנות, כמין מזכרת ממנו. כך לפחות הבין זאת התלמיד באותה שעה.

ואלה המתנות שמסר לו: כיכר לחם אחת, דינר זהב אחד, וחלוק לבן, ממשי טהור, שאותו נהג רבי שמלקה ללבוש בביתו, בשעה שהיה מקבל אורחים.

רבי משה-לייב התייחס למתנות האלה בכל הדרת הכבוד וחיבת הקודש. הלחם דמה בעיניו ללחם הפנים שהיה בבית-המקדש, דינר הזהב – ל'מטבע של אש', שהראה הקב"ה למשה, והחלוק היה סימן בעבורו להשראת השכינה, כי הלוא הכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה.

לרגע לא חשב לטעום מכיכר הלחם, וכמו-כן לא חשב להשתמש במטבע הזהב לצרכיו. אף לא ראה את עצמו ראוי להתעטף בחלוק, עד אשר יתעלה במעשיו. את שלוש המתנות האלה שמר עם התפילין וספרי הקודש שלו, וכך יצא לדרכו.

בהיותו בדרך שמע פתאום קולות גניחה וכאב. חיש מהר פנה אל מקור הקולות, ומצא חורבה שקועה באדמה ורק פתח הארובה פתוח מעליה.

התברר כי במקום שרוי יהודי מסכן, שעד לא מכבר היה מסוכני חצרו של הפריץ המקומי. הוא הושלך לשם בידי הפריץ בתואנה כי הוא חייב לפריץ שלוש-מאות דינרים. המקום סגור בדלת כבדה, שעליה מנעול ובריח.

מבעד לארובה שוחח רבי משה-לייב עם היהודי, וגילה כי כבר שלושה ימים לא בא אוכל אל פיו. רק כד מים נמסר לו בכניסתו לשם, כדי לענות את נפשו יותר בטרם ימות.

באותו רגע נזכר רבי משה-לייב בכיכר הלחם שבאמתחתו. לרגע לא היסס. וכי יש מטרה חשובה מהצלת נפש מישראל? הוא חתך את הכיכר לחתיכות, כדי שיוכלו לעבור בעד הארובה הצרה, ועד מהרה הגיעו הללו לידי היהודי הרעב וסעדו את ליבו.

משם פנה רבי משה-לייב היישר אל הפריץ. הוא ידע כי עימות עמו טומן בחובו סכנה גדולה, וכי הוא עלול להיזרק לבור אפל, ממש כאותו יהודי. ובכל-זאת לא נרתע רבי משה-לייב, ביודעו כי פדיון שבויים לפניו, ועל זה הוא מוכן למסור את נפשו.

בבואו לפני הפריץ הוציא את דינר הזהב שקיבל מרבו הקדוש, ופנה אל הפריץ בדברי תחנונים: "אדוני הפריץ, מבקש אני ממך לחוס על יהודי זה. אנא קבל את דינר הזהב, שהוא כל רכושי, ואותו נותן אני בעבור היהודי. הלוא פרוטה לא תיתוסף לך אם ימות, אך אם תשחררו, יחולו על ראשך ברכות שמים". באומרו זאת הושיט לפריץ את מטבע הזהב שבידו.

הפריץ לא התרגש כלל מדבריו. להפך, הוא כעס מאוד וציווה לגרשו מעם פניו. יצא רבי משה-לייב החוצה באכזבה, אך החליט שאסור לוותר בשום אופן. חיי היהודי תלויים מנגד, בעוד הפריץ חושב שביכולתו לעשות ככל העולה על רוחו.

הוא אזר עוז ונכנס שוב אל הפריץ, אך הפעם דיבר עמו קשות: "אדון אתה לכל הכסף והזהב שברשותך, אולם על חיי בני-אדם אינך אדון. רק אדון העולם הוא החותך חיים לכל חי. באיזו רשות אתה גוזר את דינם של בני-אדם למוות אכזרי?!".

הדברים עוררו את חמתו וקצפו של הפריץ. הוא הורה למשרתיו להכניס את האורח הבלתי-קרוא אל החצר האחורית, שבה התרוצצו כלבים אימתניים. לא היה ספק מה יעשו הכלבים לרבי משה-לייב הצנום. אולם לתדהמת המשרתים אירע דבר בלתי-צפוי: הכלבים התקבצו ליד רבי משה-לייב כאילו היו כלבי שעשועים המתרפקים על בעליהם.

כשסיפרו זאת המשרתים לפריץ, יצא לראות את הדבר בעצמו. הוא נדהם אך עדיין חכך בדעתו. "עכשיו אשליך אותך אל כלוב הזאבים, ואם תינצל גם משם אשחרר אותך וגם את היהודי אוציא מכלאו", אמר לרבי משה-לייב.

הפריץ ציווה על משרתיו להכניס את רבי משה-לייב לכלוב שבו שוטטו שני זאבים רעבים. פחד נפל על רבי משה-לייב. הוא זכר את מה שאמרו חכמים, "אין חיה רעה שולטת על האדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה", אולם מי יודע אם לא חטא ואין הוא ראוי להינצל?

בעודו מובל אל הכלוב אורו עיניו. הוא נזכר בחלוק המשי הצחור שקיבל מרבו. מיד הוציא את החלוק ולבשו. ברגע זה חש כי כוחות מחודשים ננסכים בו, וגם דמותו נראתה עתה מלאת הוד. הפחד סר ממנו כליל, והוא אמר בליבו כי אין ספק שזכות רבו הקדוש תעמוד לו.

ואמנם הזאבים לא נגעו ברבי משה-לייב לרעה, אלא רבצו לידו ללא תנועה. בראותו זאת נאלץ הפריץ לקיים את הבטחתו, לשחרר את רבי משה-לייב ולהוציא את היהודי הכלוא לחופשי.

על כך היו צדיקי הדורות אומרים, כי עם גודל הנס בהצלתו ובהצלת היהודי, וגודל מצוות פדיון שבויים, מפליאה במיוחד העובדה כיצד יכול אדם לזכות לבגד לבן ונקי שכזה...