בס"ד

במשך שנים רבות, בששת ימי המעשה, היה עובד היהודי 
שהיה מנהל טחנת הקמח של העיירה עבודה קשה ואחראית, 
וכל השבוע חיכה לשבת קודש, בליל שבת היה יושב עם בני 
הבית ושרים יחדיו את הפזמונים שמזמרים לפני אמירת הקידוש, 
"שלום עליכם" ו"אשת חיל" וכו'. גם בליל שבת זה נהגו כן, 
ולאחר שמזג לעצמו את הגביע ביין משובח, וכולם השתתקו 
והתקרבו אל שולחן השבת כדי לשמוע את הקידוש. לקח ראש 
המשפחה נשימה ארוכה, ולפתע התיישב ונרדם בכסאו!
אבא! אבא!" קראו כל בני המשפחה. אין תגובה. מישהו ניסה 
לעורר אותו באמצעות טלטלה בכתפו אך ללא הועיל. 
"תתעורר, תתעורר!" הילדים צעקו כאחוזי תזזית. המבוגרים 
החליטו שהוא כנראה התעלף והחלו לדאוג, ומישהו רץ לקרוא 
לרופא. הלה הגיע אך גם הוא לא הצליח לעורר אותו משנתו 
העמוקה או להבין מה קרה לו. לאחר עוד בדיקה הציע הרופא 
להניח לו לישון עד שיתעורר מעצמו. ומישהו אחר יצטרך 
לעשות קידוש. ראש המשפחה, לא התעורר עד הבוקר. 
וכשהתעורר הוא היה נדהם ונבוך לשמוע מה אירע, ולא ידע 
מה לעשות עם עצמו. בליל שבת הבא זה קרה שוב. ולפני 
שהתחיל את הקידוש נרדם שוב, מבלי יכול להעיר אותו. 
כשהתעורר בבוקר והבין ששוב קרה לו כמו שבת שעברה, קרא
ברוב תסכול: אוי, לא! לא שוב!". הוא קם מן הכיסא שבו הוא 
נרדם על שולחן השבת ומתח את איבריו. "מה קורה כאן? שום 
דבר לא עוזר! אני לא יכול להמשיך ככה. מחר אני הולך לרבי."
למחרת השבת הוא הלך לזיכלין, אל הרבי שלו הרה"ק רבי 
שמואל אבא מזיכלין זיע"א, וסיפר לו את הסיפור כולו. בדמעות 
הוא התחנן בפניו לרפאו מן המחלה המוזרה הזאת. "נראה לי", 
כך אמר לו הרבי, "שבאופן כלשהו חיללת את השבת, והשבת 
תובעת את עלבונה, ולכן מן השמיים מונעים ממך לקדם את 
פניה ולקדש אותה." החסיד עמד מופתע ונבוך כאחד, ואחרי 
כמה דקות של שתיקה אמר: "אני לא מבין. אני כל כך נזהר 
בהלכות השבת. אני? חיללתי את השבת? אני אפילו לא יכול 
לדמיין לעצמי איך זה היה יכול לקרות." השיב לו הצדיק: סע 
לביתך ובוודאי במשך הזמן יוודע לך שיש דברים בגוי. נפרד 
היהודי מרבו ויצא לדרכו.
שבור לב שב היהודי לביתו. וכאשר סיפר למשפחתו את כל 
מה שהרבי אמר, הם נדהמו. כולם ידעו היטב כמה הוא מקפיד 
על שמירת השבת, אבל אז אמר אחד מבניו הבוגרים: "אבא, אני 
חייב לומר לך שדבריו של הרבי צודקים. באחד מלילות השבת, 
כשנשארתי ער עד לשעה מאוחרת, ראיתי אותך קם באמצע 
הלילה, היה ברור שאתה עדיין חצי ישן, ראיתי אותך מדליק נר 
כדי להאיר את הדרך משום שרצית לקחת לעצמך כוס מים, 
וכיבית את הנר כשסיימת. בבוקר המחרת כשראיתי שאתה לא 
זוכר דבר ממאורעות הלילה החולף, החלטתי שלא לבייש אותך 
ולספר על הנעשה. אך כעת, כשהרבי עצמו אמר זאת, אני רואה 
חובה לעצמי לספר לך."
כששמע האבא את דברי בנו, שם מיד פעמיו בשנית לעיר 
זיכלין. הוא סיפר לרבי את מה שסיפר לו בנו, והרבי אמר, "אכן 
כך: זה מקור הבעיה. כיצד יכול יהודי להרשות לעצמו לשכוח 
את קדושת השבת, ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה? ישנן שתי 
חובות עיקריות כלפי השבת – לזכור אותה ולשמור אותה, 
הקדוש ברוך הוא אמר את שתיהן בנשימה אחת, כך אומרים לנו 
חז"ל. "זכור" היא חובה שמתבצעת דרך דיבור, על ידי הבעת 
קדושת השבת במלות הקידוש, ו"שמור" היא בעבור השכל 
והלב, על מנת שיהיו מודעים בכל עת לקדושת השבת במהלך 
היום כולו, כדי שלא לחללה. אבל אתה נכשלת בשוגג "לשמור" 
את השבת, ולכן קשה לך "לזכור" אותה. "אנא רבי", התייפח 
האיש, "אמור לי כיצד אוכל לכפר על חטאי? תן לי תרופה, 
הצילני מצרה בלתי נסבלת זו"! אין שום דבר שביכולתי לעשות 
בשבילך. ה"תרופה" היחידה בעבורך היא, אם תעבור ניסיון 
בשמירת השבת ותעמוד בו בהצלחה. רק אז תתפייס השבת 
ותסלח על העלבון שעלבת בה." מלים אחרונות אלו גרמו 
לחסיד להרגיש קצת טוב יותר והרגיעו אותו. הוא האמין בדבריו 
הקדושים של רבו, והחליט לעמוד במבחן ויהי מה.
זמן קצר לאחר מכן קרא לו הפריץ שממנו חכר את טחנתו 
בתמורה לשכר שנתי ולאחוז מסוים מהכנסתו. הלה אמר לו 
שהוא מתכנן להגדיל את יכולת הייצור של טחנת הקמח, וכי על 
מנת להחזיר לעצמו את סכומי הכסף הגדולים שייאלץ 
להשקיע, הוא יהיה מוכרח להפעיל את הטחנה גם בשבת, החל 
מעכשיו. "לא אוכל לעשות זאת", אמר הטוחן בנימה החלטית. 
"אני עובד שישה ימים בלבד, אף פעם לא אעבוד בשבת".

"נו, באמת", אמר הפריץ, "אני מכיר אתכם היהודים,
אתם יודעים לשנות ממנהגכם אם אתם רוצים. שמעתי 
שרב יכול לכתוב לך איזה היתר שבזכותו אתה לא תצטרך 
לעבוד בשבת, אבל הטחנה תישאר פתוחה וכך הכנסותיי 
יגדלו" "מעודי לא הקלתי בשמירת השבת וגם הפעם לא 
אעשה כך", הכריז היהודי הטוחן בתוקף.
הפריץ כעס והרים את קולו. "כסיל עיקש! חודשיים ימים 
יארכו השיפוצים, ועד אז עליך לשנות את דעתך העיקשת. 
אם לא תתחיל להפעיל את התחנה מיד בתום השיפוצים, 
אשליך אותה מן התחנה" כאשר חלפו חדשיים הימים 
והיהודי לא נכנע לאיומיו של הפריץ, מימש הפריץ את 
איומו וגירש את הטוחן מן הטחנה ונישל אותו מפרנסתו. 
מאחר שאיבד את הכנסתו, הגיעו זמנים קשים לטוחן 
ולמשפחתו. היה להם קשה לספק לילדיהם אפילו מזון 
בסיסי. כמו כן, הוא עדיין היה נגוע ב"מחלת השינה" בזמן 
הקידוש בליל שבת, אבל החסיד היה נחוש בדעתו שלא 
להיכשל שוב בשמירת השבת.
בינתיים, הפריץ השלים את השיפוצים ומינה מנהל חדש 
לתחנה, כזה שהיה מוכן לעבוד במשך כל ימי השבוע. אך 
אז התרחשו תקלות מוזרות. תאונות מפתיעות גרמו לתחנה 
לצבור הפסדים גדולים, הפריץ נאלץ להודות בפני עצמו 
שמן הסתם בעיותיו קשורות בעובדה שהוא הרס את 
פרנסתו של הטוחן היהודי. הוא שלח לקרוא ליהודי, סיפר 
לו על מצבה הקשה של התחנה ועל כל מה שעבר עליה 
מאז שפיטר אותו, והציע לו לשוב ולחכור אותה. "ומה 
בקשר לשבת?" שאל החסיד, "תראה", הוא ענה, "אחרי כל 
הבעיות המוזרות וההפסדים הגדולים, אני מבין שאלוקים 
נמצא לצדך, עשה כפי שאתה רואה לנכון".
וכך שב היהודי לטחנה ועד מהרה התברך בהצלחה אף 
גדולה מזו שהייתה לו אי פעם. הוא גם נרפא ממחלת ליל 
השבת שלו בדיוק כפי שאמר לו הרבי. ולמרות שהפך 
לעשיר גדול, אמירת ה"קידוש" בשבת הייתה ונשארה 
הנאתו הגדולה ביותר.