ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – חליף

השבוע נלמד תורה סתומה ואפופת סוד – תורה רע"ח בליקוטי מוהר"ן. ננסה אמנם להסביר את הדברים, אך עדיין יישארו חלקים רבים לוטים בערפל. כפי שנראה, ייתכן ועצם המסר של תורה זו הוא ההכרה בחלק הנסתר במציאות.

"דַּע שֶׁעַל חֲלִיף [סכין שחיטה] טוֹב יְכוֹלִין לִרְאוֹת כָּל הַכֵּלִים שֶׁל הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵיזֶה פָּנִים יֵשׁ לָהֶם וְזֶה שֶׁכָּתוּב כְּשֶׁאָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו שֶׁיִּבְדּק הַסַּכִּין וְיִשְׁחַט יָפֶה ''שָׂא נָא כֵלֶיך'' (בְּרֵאשִׁית כ''ז) רָמַז עַל כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהֵם נִרְאִים עַל הַסַּכִּין הַיָּפָה כַּנַּ''ל וְכֵן אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית פָּרָשָׁה ס''ה) שֶׁ כֵּלֶיך רֶמֶז עַל כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם : כֵּלֶיך זֶה בָּבֶל שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְאֶת הַכֵּלִים הֵבִיא בֵּית אוֹצַר אֱ-להָיו'', נִמְצָא שֶׁכֵּלֶיך מְרַמֵּז עַל כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ ''בְּקַנְּאוֹ אֶת קִנְאָתִי'' (בַּמִּדְבָּר כ''ה) בְּחִינַת הַצַּדִּיק שֶׁאֵינוֹ מְקַנֵּא שׁוּם צַדִּיק לא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלא בָּעוֹלָם הַבָּא רַק אוֹתוֹ לְבַדּוֹ יִתְבָּרַך"

(ליקוטי מוהר"ן, תורה רע"ח)

ישנם הרבה שאלות שניתן לשאול בעקבות קריאת תורה זו. ראשית, יש לברר למה כוונת רבי נחמן בציינו כי על ה"חליף" ניתן לראות את הכלים של בית המקדש, כיצד ומה הקשר בין השניים ואיזה מן "פנים" יש לכלים של בית המקדש?

על אף שנשמע מוזר ומפתיע שיש לכלי בית המקדש פנים, כבר מהפסוקים נראה שאכן היו להם כאלו. כך, למשל, מתואר בתורה שאהרון העלה את הנרות "אל מול פני המנורה" (במדבר ח', ג'), שיש את "פני הכרובים" ומקום הנקרא "פני המזבח" (ויקרא ו', ז' לדוג'). נראה שהפסוקים לא מדברים במקרה על הפנים שיש לכלי המקדש, אלא באים ללמדנו שלכל בית המקדש יש בחינה של פנים.

יתירה מזאת, נראה שעיקרו של בית המקדש הוא להראות לנו את הפנים. כפי שניסחה זאת התורה במדויק: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן  ד' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל... בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ד' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות ל"ד, כ"ג-כ"ד).

המפגש בין עם ישראל לבין המקדש הוא מפגש של פנים. מה משמעות המילה "פנים"? פנים הם דבר שמרמז לנו על הסוד, על פנימיות כמוסה שאיננה נמצאת בחוץ. ההולך ב"עקבות" ה"פנים" הללו מגלה שהדרך שצריך לעבור בין הגלוי לנסתר, בין החיצוני אל הפנימי, היא דרך חדה ודקה. כמו בסכין, כך גם את הדרך הזו צריך להשחיז היטב כדי שלא ייפול האדם לא לימין ולא לשמאל, לא לעודף חסד ולא לעודף דין. גם קירבה יתירה וגם ריחוק רב מידי יכולים להחטיא את המפגש הדק שבין פנים לפנים. לעיתים ההליכה ב"גשר הצר" הזה יכולה להפיל את האדם בחיצוניות יתירה, ולעיתים לפנימיות יתירה. סכין לא חדה מספיק, לא דקה, תפלס את דרכה תוך כדי פציעה של אחד הצדדים חלילה.

אבן המשחזת של סכין זו היא היראה. היראה היא מידה שדנה וחותכת את הדברים בעולם כמו סכין.

מידת הדין, אם כן, חדה כסכין, וזאת משום שעניינה הוא לשים גבול בין דברים, לעצור את מי שיצא מחוץ לקו הרצוי. אך מדוע מידת הדין משתוקקת לשים גבולות לכל דבר? משום שהגבול מעורר את האינסופיות ומזכיר אותה ואת עקבותיה. אל אינסופיות זו כמהה מידת הדין. דווקא הגבלת המקום לכל דבר, מרמזת לכך שכל דבר ודבר בעולם איננו לבד, איננו בלעדי – יש עוד ועוד דברים מעבר לעצמו, עד לאינסוף. דווקא עובדה שמידת הדין נותנת גבול, היא המאפשרת לגלות את האינסופיות המסתתרת מאחורי הדברים ומעבר להם. גם האדם, אם ילמד שהוא איננו הכל, שהוא מוגבל, יגלה להפתעתו שיש בתוכו יותר מקום ויותר פנאי ולא פחות. הגבול, כך מתברר, יותר משהוא מגביל הוא מגביר ומעורר.

היראה מלמדת את האדם שהוא עצמו איננו במרכז אלא שה' במרכז. אולם כאמור יותר משהיראה ששה לקחת היא נותנת, בכך שהיא קוצבת סוף לסופיות העסוקה בעצמה, היא מבשרת לה את האינסוף. יותר משאוהבת היראה לשים גבול אוהבת היא לבשר את שיש מאחורי הגבול.

ובכל זאת, תפקידה של הסכין הוא לחתוך – וזהו בדיוק העניין שקיים בשחיטה. בספרים הקדושים מובא ששחיטה היא העלאתה של הנפש, הוצאתה מתוך הבהמיות שלה. כשהאדם שוחט את הבהמה הוא מעלה אותה לדרגה גבוהה יותר. בדומה לכך פועלת מידת הדין, חותכת בבשר החי על מנת להתקדם על אף הכאב שכרוך בכך. יודעת היא, מידת הדין, שככל שהיא חותכת מפנה היא מקום לגבוה יותר. כשם שהשחיטה מעלה את הבהמיות לדרגה גבוהה יותר, כך גם לעיתים יש לחתוך את החלקים הבהמיים שבנו על מנת להעלותם לדרגם אדם. לפעמים יש לחתוך את הנמוך כדי להפרידו מן הגבוה.

כל עוד הטוב והרע מעורבבים וכרוכים ביחד בתוך נפשו של אדם, הטיפול ברע יוזנח ויהפך יותר ויותר בלתי אפשרי. ההזנחה תוביל לריקבון, כמו כל דבר נמוך וסופי שחוזר אל טבעו, ובפעם הזו הוא גם יקח וידביק עמו גם את הטוב והגבוה ויוריד אותו עמו שאולה. אל תחכה שהדברים ירקבו, שחט לפני, תחתוך, הפרד את הגבוה מן הנמוך לפני שהנמוך יחלחל אל הטוב ויעשה גם בו שמות. אל תתעלם, אל תנסה להתייפות ולהסתיר.

גם הקב"ה בכבודו ובעצמו לא "התבייש" להחריב את בית המקדש, כשהיה ברור שאין שם יראה, שאין שם פנימיות – שאין שם "פנים". אם אין בבית המקדש מסירות נפש, משמע שאין פנימיות ואין יראה. בית המקדש כבר איננו מקום של בשורת האינסוף בעולם וכבר לא שופע ממנו שפע של אור ולב רחב. כשהקב"ה הבין שאין שם יראה ואין שם פנים, הוא מבין שבית המקדש כבר לא באמת קיים.

עתה, עד כמה שסכין זו כואבת, החרבתו תהיה הצלתו, תהיה תזכורת לאינסוף שאמור להתגלות בו. החיתוך בבשר החי של בית המקדש של מטה איננו אלא הצלתו של בית המקדש של מעלה. בית המקדש שהושתת על יסודות העקידה ועל הבשורה של "בהר ד' יראה" אמור לדעת לקבל את סכין השחיטה גם כאשר היא מונפת על צווארו שלו, והפעם לבשר שוב ש"בהר ד' יראה", אבל לא בבית מקדש זה, אלא בבא אחריו.

משעה שלא השתמשו באבן המשחזת של היראה לחדד את הסכין של מידת הדין לומר לעצמם די, הונפה סכין זו עצמה עליהם בעצמם. משעה שהסכין לא הייתה חדה דיה בבית המקדש הראשון ובבית המקדש השני, לא הייתה ברירה אלא לצפות לשלישי הטוב מהם.

בית המקדש לא יכול להיות מקום של העמדת פנים, של זיוף והצגה. בית המקדש מוכרח להיות מקום עם פנים, מקום שהוא אינסופי ושיש בו מסירות נפש ויראה. ולשם כך צריך אדם ללמד את עצמו את סוד הגבורה, לדעת להגיד לעצמו לא!

לפי דברינו מתברר שאין זה עוד פרט מפרטי עבודת השם, או רק דרך להיפטר מן הרע, אלא שבלי זה לא ייראו לאדם פני ד'. המרחב של עבודת השם, הוא בית המקדש הפנימי שלנו, לא יפרוש את מרחביו האינסופיים בלי אותה סכין שחיטה היודעת להגיד לא לסופי. בקצרה, בלי מסירות נפש אין עבודת ד'.

יש ללמוד לא לתת לרע להסתתר מאחורי הטוב ולא לתת לערבוב שביניהם לבלבל אותנו. לדעת לחתוך גם בבשר החי, על אף הכאב, כדי להפריד ביניהם. אבל, צריך לזכור שהמטרה אף פעם איננה החורבן עצמו, אלא הטוב שיבוא תמורתו, חליפתו. על כן נקראת סכין השחיטה "חליף", כי כל עניינה זה להחליף את הטמא בטהור, את הסופי באינסופי – את החיצוני בפני ד'.

היכולת לומר "לא" הינה נקודת המהות לפחות בחצי ממערכת המצוות שלנו. בלי מילה קטנה זו מאבדת תפיסת עולמינו את העומק שלה, את הנסתר והאינסופי. בלי מוכנות להקריב קרבן, בלי מסירות נפש, אנו חסרים את העיקר, את המעורבות הפנימית והדביקות בעבודת השם. בלי יכולת "לחתוך" דברים לכאן או לכאן הדברים מאבדים את התוכן הפנימי שלהם וממילא את העומק שלהם.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il