לפני כארבע-מאות שנה, בעיר דוברובנה, נולד ילד ונקרא שמו בישראל פייביש-העניך. כשגדל, הצטיין במיוחד ביראת-השמים שלו. כישרונותיו היו דלים מלהתמודד עם לימודי הגמרא, ולכן הִרבה באמירת מזמורי תהילים ותפילות. קולו היה לו ערב, ופסוקי התהילים שאמר הרעידו את לב השומעים. בפסוקי השמחה היה מחדיר שמחה בסביבתו, ובפסוקי געגועים וכיסופים היה חש כל אחד ואחד כאילו הוא מתחנן עמו.

בחור חסון היה פייביש, אולם כאשר הגיע לגיל שש-עשרה גזר על עצמו פרישות מלאה מענייני העולם. הוא קבע את מקומו בבית-המדרש, את אוזניו ונחיריו כיסה, לבל ישמע את דיבורי האנשים ולא יריח ריח מאכל. אף את עיניו כיסה במטלית, וכל היום היה יושב ואומר את פסוקי התהילים והתפילות שידע על-פה.

שמעו של הפרוש הקדוש נודע לא רק בעיר דוברובנה, אלא בכל עיירות הסביבה. אף התושבים הגויים דיברו עליו בכבוד.

בכפר ליד דוברובנה שכנה אחוזתו של פריץ אכזר, שהפיל את חיתתו על הסביבה. פריץ זה החליט להתעלל בפרוש הצעיר ולהוכיח לעין-כול שאין בו שום קדושה מיוחדת. הוא ציווה על משרתו להביא את הפרוש לארמון, אולם המשרת שב ריקם.

בהתרגשות ובשפה מגומגמת ניסה להסביר, כי כאשר התקרב אל בית-המדרש ושמע את קולו המתנגן של הפרוש, נפל עליו פחד גדול כל-כך, עד שלא העז להיכנס פנימה.

רתח הפריץ מזעם והחליט להעניש את המשרת עונש קשה, למען ישמעו וייראו. הוא ציווה להכין בימה גדולה ולהזמין את כל תושבי המקום לשני מחזות. מחזה אחד, הלקאת המשרת בשוטים על אשר הפר את צו הפריץ. לאחר מכן, הבטיח, יציג את הפרוש על הבימה ויעשהו ללעג ולקלס.

קודם שהחל האירוע שלח הפריץ חמישה פרשים, עם מפקד בראשם, כדי להביא את הפרוש אליו.

המשרת הועלה אל עמוד המלקות ונקשר היטב. המצליף החל בהצלפות חסרות רחמים. המחזה היה מוּכר לתושבים. המולקה היה מתפתל מייסורים, גופו שותת דם, ובדרך-כלל היה מאבד את הכרתו לפני סיום ההצלפות.

אולם כאן קרה דבר מוזר. המשרת ספג את כל ההצלפות, כאילו לא נגעו בו. כשנסתיימה ההלקאה השתטח על הארץ, כפי שחייבו חוקיו האכזריים של הפריץ, וזחל עד נעלי הפריץ, כדי לנשקן. הקהל לא האמין למראה עיניו, אך תשומת-הלב עברה לחלק הבא של האירוע, כאשר הפרוש יועלה על הבימה לעין כול.

בושה גדולה נגרמה לפריץ כאשר מפקד הפרשים חזר לבדו. "כבוד הפריץ", ניסה להתנצל, "כשהגענו לבית-המדרש, לא יכולנו להתקרב אליו מרוב התרגשות. החיילים שהיו עמי ברחו מרוב פחד. התגברתי, עמדתי מולו וקראתי אליו, ואף הצלפתי באוויר בשוט, אך הוא לא הגיב והמשיך בתפילותיו. לא יכולתי לעשות דבר".

חמתו של הפריץ בערה בו עד להשחית. הוא ציווה להעלות גם את המפקד על הבימה ולהלקותו שלושים מלקות. שלא כקודמו, הפעם עשו ההצלפות את שלהן והדם ניגר מגופו המעונה של המפקד, עד שנפל מתעלף. כשחזר להכרתו, נאלץ לזחול, מתייסר ייסורי-תופת, עד נעליו של הפריץ ולנשקן.

החליט הפריץ להוכיח את ניצחונו ויהי מה, והודיע כי הוא עצמו יוצא לדוברובנה כדי להביא את הפרוש. הוא התעקש לקחת עמו גם את כומר העיירה. זה התחנן אל הפריץ וניסה להניאו מהנסיעה, אך הפריץ לא היה מוכן לשמוע דבר, והכומר נאלץ לעלות אל מרכבת הפריץ ולנסוע עמו.

ליהודי דוברובנה נודע כי הפריץ יצא אליהם כדי לקחת את הפרוש אליו. הרב הורה לכל היהודים להסתגר בבתיהם, שלא לתת עילה לגויים להתנכל להם. הרב עצמו ונכבדי הקהילה המתינו לפריץ בבית-המדרש, בניסיון לדבר על ליבו לבל יפגע בפרוש.

כשהגיע הפריץ, לא שת ליבו לדבריהם והתפרץ לבית-המדרש בצעקות רמות. פייביש נראה כמי שאינו שומע את כל הנעשה סביבו והמשיך באמירת התהילים, גופו מתנועע לניגון הפסוקים, וכולו שרוי בדבקות עילאית.

הניף הפריץ את שוטו בחמת זעם כדי להנחיתו בכוח רב על פייביש. הכול עצרו את נשימתם... אך אז אירע דבר פלא: זעקת כאב אדירה פרצה מפי הפריץ, השוט שלא הספיק לנגוע בפייביש נפל מידו, והיד נראתה שמוטה, כאילו נפרדה מגופו.

פחד גדול נפל על פמליית הפריץ, והם נאלצו לשאת את הפריץ הזועק מכאב אל כרכרתו ולהחזירו לביתו. המאורע המבהיל התפרסם בכל הסביבה, ושם שמים התקדש בעיני הגויים.

הרופאים שהוזעקו לארמון הפריץ הגיעו לכלל מסקנה אחת: רק קטיעת ידו של הפריץ יכולה להציל את חייו. כמה וכמה פעמים שלח הפריץ שליחים אל הפרוש לבקש את סליחתו, אך בגלל שישב כל היום באטימת עיניים ואוזניים, לא הצליחו לדבר עמו.

בדוברובנה התגורר זוג חשוך-ילדים. האישה נטלה יוזמה, והיא ועוד נשים חשוכות-ילדים אספו כסף לבניין בית-מדרש נאה, ובו חדר מיוחד לפרוש. לא עבר זמן רב וכל אחת ואחת מהן נפקדה בבנים ובבנות. ברבות הימים נקרא בית-המדרש – 'בית המדרש של הפרוש הזקן'.