"ויקמו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו" (לז,לה) 'וימאן להתנחם- מטרונה שאלה את ר"י אמרה לו: כתיב "כי יהודה גבר באחיו" וכתיב "וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו" וזה אביהם של כולם וימאן להתנחם? אמר לה מתנחמים על המתים ואין מתנחמים על החיים' (ב"ר פד,כא) ושאלו אם כן מדוע לא שם לב יעקב שיוסף חי, שהרי לא קיבל תנחומים עליו?- והסביר הת"ת והאור החיים, שיעקב חשב שמה שלא מקבל תנחומים זה לא בגלל שיוסף חי אלא בגלל שידע שאם לא ימות מבניו בחייו הריהו לא רואה גיהנום, ועכשיו דאג על עצמו מגיהנום ולכן לא התנחם. והנה אמנם זה תרוץ טוב, אולם לכאורה הפס' שממנו לומדים שהמת נישכח הוא "נשכחתי כמת מלב" כמו שמובא במסכת סופרים (כא,ט. וכן בברכות נח,ב) כך שלכאורה השכחה היא לשכוח את המת ולא כל הקשור בו, ולכן היה צריך יעקב לעשות בדיקה מה הוא הכואב לו, בנו או בעייתו לגיהנום, שצערו היה על בנו כמו שאומר הפס' "ויתאבל על בנו ימים רבים" שהאבל הוא על בנו ממש, שזה לא קיים במת?- אלא שבכ"ז אין בזה לסתור את תרוצם של הת"ת והאור החיים. ובפשטות ניראה שאמנם ראה שאינו מתנחם שזה מורה על היות יוסף חי, אולם כיון שראה את כתנת יוסף עם דם אז המציאות הוכיחה לו שיוסף מת, ולכן לא נירגע במחשבה שאינו מתנחם כראיה שחי כיון שהמציאות חזקה מראיות רעיוניות. והנה במסכת סופרים מובא שיעקב עשה כמה נסיונות להוכיח אם יוסף מת, כהעמדת אבנים עם שמו מזלו וירחו (ראה שם באריכות) 'ועדיין לא נתברר כל עיקר שהוא חי' ולכאורה אם ניסה כמה דברים שהוכיחו שהוא חי מדוע חשב שמת?- ןע"פ דברנו קודם זה מובן, כיוןמ שהמציאות חזקה מכל ראיה רעיונית. ואולי אפשר שהנה על הפס' "חיה רעה אכלתהו" (לג') פרש"י (בשם המדרש) 'חיה רעה אכלתהו- נתנצה בו רוה"ק סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר' כך שיעקב ראה רמז שיוסף עדיין חי. ולכן ניראה שחשב שמת, אולם גם אם הוא חי הוא עומד לפני סכנות רוחניות גדולות, כך שיכול להיות שיאבד משאר בנ"י, כמו שניראה מהגמ' (סוטה לו,ב) שדמות יעקב אמרה לו באשת פוטיפר 'עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה בניהם, רצונך שימחה שמך מבניהם' שהשמות באפוד הם "אבני זכרון לבנ"י" (שמות כח,יב) כך שמחיה מהאפוד פרושו מחיה מבנ"י, ע"י שהתחבר לנכרים, ולכן חשש יעקב שיוסף גם אם לא מת פיזית, הוא מת מבחינתו, ולכן גם אם לא מתנחם בשל היותו חי הוא כעין מת ולכן התאבל עליו. ואולי מיאן להתנחם כיון שאמנם המת נישכח אולם זה בשל שכבר לא משפיע בעולם, אבל במקרה של יוסף הוא עיקרו של יעקב "אלה תלדות יעקב יוסף" וגו' (לז,ב) שהיה דומה לו ואליו העביר את מה שלמד (רש"י לז,ג) כך שראה בו כעיקרו, ולכן אינו דומה למת רגיל שהשפעתו הסתיימה, אלא ההשפעה מאבדנו של יוסף ממשיכה להשפיע, ולכן לא קיבל עליו תנחומים (חוץ מהאמת שהוא חי) וזו היתה מחשבתו של יעקב, אי נמי- יעקב לא רצה להתנחם כיון שראה את עצמו כאחראי על מיתתו של יוסף, ששלחו לאחיו וסיכנו בכך, ועוד שחשש שאולי אחיו הרעו לו וזה גרם למיתו, ולכן לא רצה להתנחם והתאבל כדי שיהיה לו סליחה וכפרה מיוסף.