"ותהר עוד ותלד בן, ותאמר הפעם אודה את ה'! – על כן 

קראה שמו 'יהודה', ותעמוד מלדת" (כט, לה)

***

כל ישראל נקראים "יהודים!" – "על שהם מודים להקב"ה", 

כדאיתא במדרש זוטא (שיר השירים פרשה א). – אולם הורו רז"ל 

בסדר ההודאה (ברכות נד.): "נותן הודאה על שעבר, וצועק על 

העתיד". כי בהודאתו לה' נפתחו עבורו צינורות השפע, 

ואם לא יסמיך תיכף הבקשה לעתיד ויפרש במה למלאות 

ולהמשיך הטובה דרך אותו צינור, הרי שייסתם חלילה 

הצינור. 

כדאיתא ברש"י (ברכות ד:) בשם הירושלמי (שם ד, ד): "למה הוא 

דומה? – לאוהבו של מלך, שבא ודפק [בתשבחותיו 

והודאותיו] על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג, 

אף הוא הפליג! אלא יהא אדם מקרב להקב"ה אליו, 

ומרצהו בתשבחות וקילוסין, והוא מתקרב אליו, ובעודו 

קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".

וזאת נלמד מפרשתנו, דהנה משמעות סיום הפסוק: 

"ותעמוד מלדת" מורה על קישור הדברים, שהודאתה לה' 

בקריאת שם 'יהודה' עצרה מלדת. וייפלא להבין, אדרבה, 

אם מודה היא לפניו יתברך, מן הראוי להוסיף ולתת לה, 

ולא לעצור השפע ולסותמו ממנה וצ"ע.

ברם סוד נפלא גילה בזה בסה"ק מאור ושמש, ביסוד אמרי 

רבו הגה"ק החוזה מלובלין זצוק"ל בדין חובת ההודאה, 

שאין ראוי לאדם להודות על הטובה בטרם נשלמה, ושלא 

כדרך המזדרזים להודות תיכף עם תחילת הישועה, רק 

להמתין עד שתסתיים הטובה בשלמות, ואז להודות 

ולהלל עליה.

ולפי דרכו חידש בדין ברכת 'הגומל' בארבעה הצריכים 

להודות (ברכות נד:), שאין לברכה כי אם אחר שנשלמה 

יציאתו מן הצרה. ומדייק לשון הגמרא (שם): "חולה 

ונתרפא", היינו שכבר נתרפא לגמרי, ולא עם תחילת 

ההתרפאות [שלא כדרך היולדות הממהרות לברך 'הגומל' 

תיכף אחר הלידה]. וכן בכל ההצלות והישועות, שרק אחר 

שיצא לגמרי מן הצער צריך להודות. 

ומפרש מילתא בטעמא, כשהאדם מודה ומשבח מורה 

הוא בזה שהוא כבר שבע ומרוצה ממה שניתן לו, וכלפי 

הנותן יש כאן 'סתימה', שמשמע ששוב אינו נצרך עוד 

לאותה טובה. ובהודאה בטרם נשלמה הטובה, נסתם 

השפע חלילה ונעצר.

והוכיח ממעשה דחוני המעגל (תענית כג.) שהתפלל על 

הגשמים, עד שירדו גשמים מרובים ולא היו צריכים להם 

עוד, ובקשו ממנו שיתפלל עליהם שלא ירדו עוד. ואמר 

להם שיביאו לו פר הודאה, והביאו לו והקריב ופסקו 

הגשמים. והיינו כי אחר שהקריב 'פר הודאה', רימז בזה 

שכבר יצאו מן הצער לגמרי, ונשלמה טובתם ואינם צריכים 

לה עוד, וממילא נפסקו הגשמים.

לפיכך היה מזהיר הרבי הק' מלובלין זי"ע, בכל פעם שמודה 

איש ישראל, להסמיך לה מיד הבקשה. וכששואלים אדם 

לשלומו, יאמר: "ברוך השם – יעזור השם", שלא ייסתם 

הצינור שנפתח.

זוהי אפוא ההוראה בפסוק שלפנינו, מכיון שהודתה לאה 

"הפעם אודה את ה'", ולא הסמיכה תיכף בקשה על 

העתיד. – הרי ממילא הראתה בעצמה שכבר נשלמה 

טובתה בבנים, ואינה צריכה עוד לטובה זו, לכן "ותעמוד 

מלדת".

אחד מהנגידים הגדולים והנכבדים שבארצות הברית, רכש 

לעצמו 'מטוס פרטי' מן המפוארים והמשוכללים ביותר, 

בשביל טיסותיו הרבות לעסקיו המסועפים על פני מדינות 

***

שונות. מטוסים אלו תואמים במיוחד עבור 'אנשי עסקים' 

ופמלייתם, משרתים ויועצים, עורכי דין ומזכירים, שכל 

צרכיהם מוכנים ומתואמים בבטן המטוס בקפידה, כדי 

שתהא הטיסה נעימה ונינוחה.

במהלך אחת הטיסות ארעה פתאום תקלה קשה באחד 

המנועים, ובתוך דקות ספורות החל המטוס לקרטע 

ולהתנדנד מצד אל צד כעלה נידף. כל יושבי המטוס היו 

בסכנה גדולה, ונתקפו בפחד איום, מכל עבר נשמעו 

צעקות נוראיות וזעקות שבר, והגביר דנן החל להתכונן 

לגרוע מכל, בכל רגע אמור היה האווירון ליפול ולהתרסק 

ארצה לשברי שברים רח"ל.

לפתע תפס היהודי העשיר את גודל השעה הנוראה! הן 

עומד הוא עתה בדקות האחרונות של חייו! ולא נותרו 

לפניו כי אם עוד מספר נשימות קצוב... – הוא נזכר בשעה 

גורלית זו במאמר רבותינו ז"ל (ב"ר יד, ט): "על כל נשימה 

ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא! מאי טעמא 

(תהלים קנ, ו) 'כל הנשמה תהלל קה', כל הנשימה תהלל קה" 

ע"כ. – 

כמה עמוקה היא משמעות זה המדרש, כאשר הנשימות 

שנותרו ספורות אחת לאחת, לפני המוות הנורא!

רק עתה, על סף נשימותיו האחרונות, חדרה לתודעתו גודל 

חובת הודאתו לבורא ברוך הוא, שאם על כל נשימה 

ונשימה צריך לקלס ולהלל, על אחת כמה וכמה בכל 

הטובות והחסדים העצומים שגמל עמו השם יתברך כל 

ימי חייו!

פתאום התחיל הגביר אף הוא להתפלל ולזעוק מקירות 

לבו, אך במקום לבכות וליילל באמירת 'וידוי', אשמנו 

בגדנו וכו', כדין העומד על שערי מוות... פצח בשיר והלל 

מקרב לב ונפש על כל החסד אשר גמל עמו השי"ת, 

כשהוא הולך ומפרט בהתלהבות גדולה את כל הטובות 

שנעשו לו בימי חייו! ליבו התמלא שבח ותהילה ככל 

שנזכר יותר ויותר מהמתנות הרבות שהוענקו לו משמים, 

בבריאות, ומשפחה, בבית ובממון, ובכל שאר קניינים בגוף 

נפש ורוח שזכה להם מיום עמדו על דעתו ועד הלום, ועל 

הכל נתן שיר ושבחה הלל וזמרה! – כשלבסוף צירף לה 

בקשה וצעקה על העתיד, להושיעו גם עתה מצרתו 

הגדולה, כדי שיוכל להמשיך להודות ולהלל!

והנה בדרך פלא התייצב לו פתאום המטוס, והתיישר על 

מעמדו, ובניסים גדולים עלה בידו של הטייס, להמשיך 

בטיסה המקרטעת עד הנחיתה בשלום!

המקרה הנורא הזה חדר עמוק לעצמותיו, ועשה בו מהפכה 

אדירה! – באותם דקות שנדמו כנצח של שיר ושבחה לחי 

עולמים ב"ה, הוא למד על בשרו ועל נפשו את 'טיב 

ההודאה'! ומאז התהפכה הסתכלות השקפתו בחיים, 

לראות תמיד בחלק הטוב שנתן לו השי"ת. ובכל תפילת 

שמונה עשרה אינו שוכח להודות ולשבח לבורא, על כל מה 

שהעניק לו למן השמונה עשרה הקודם ועד עתה!

כי 'יהודי' – מודה להשם!

[קונטרס 'טיב המעשה', ח"ו דף מ"ז]