בס"ד

פרשת תולדות

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב

בדברי רז"ל במדרש מובאים שני כיוונים בפירוש הפסוק. כיוון הראשון על דרך הפשט לפיו עשיו היה מאכילו מטעמים. וכך תרגם האונקלוס: "ארי מצידיה הוה אכיל". וכך הסבירו פרשני הפשט (ראב"ע ורד"ק).
כיוון שני, על דרך הדרש, והוא שהיה עשיו שואל לאביו היאך מעשרים את המלח ואת התבן, ובעקבות זה היה יצחק סבור שהוא מדקדק במצות. וכך תרגם יונתן בן עוזיאל – "ארום מילי רמיותא". וכפי שכתוב ביתר ביאור בתנחומא: "מלח חייב במעשר, והיה יצחק תמה ואמר: כמה בני מדקדק במצות, היה אומר לו: בני, היכן היית היום, אמר לו: בבית המדרש ולמדנו הלכה פלונית וענין פלוני"

במבט ראשון, מובן מהפסוק שיצחק אהב יותר את עשיו מאשר את יעקב, ואילו רבקה אהבה יותר את יעקב. לפי המדרש דלעיל, ייתכן לומר שהסיבה לכך היא בגלל שיצחק לא הכיר לא הכיר לגמרי במעשיו של עשיו, הוא שמע ממנו שאלות של דקדוקי סופרים וכן כידוע היה גם עיור מה שהוסיף לכך שלא הכיר לגמרי את "צדקותו" של עשיו, שהיתה כמובן מזויפת מיסודה. רבקה, לעומת זאת, הכירה במעשיו של עשיו, אם בגלל שלא היתה עיוורת ואולי גם בגלל שבאופן כללי "אישה בכלל מכרת באורחים יותר מהאיש" (ברכות דף י:), וכל שכן בבני ביתה. וכפי שכתב ה'הדר זקנים': "לפי שמכרת היא מעשיהם של יעקב ושל עשו". רבקה הכירה טוב יותר את מעשיהם של מעשיהם, וכפועל יוצא מכך – גם את אישיותם.

ברם, הרד"ק הבין שיצחק באמת אהב יותר את יעקב, אלא שהתורה לא היתה צריכה לציין כי זה דבר פשוט וברור: "אין צריך לומר כי יעקב היה אוהב, כי יותר היה אוהב יעקב מעשו, ולא היה אוהב עשו אלא שהיה מביא ציד למאכלו". כלומר, לפי הרד"ק לא בכדי התורה ציינה שאהבתו של יצחק לעשיו תלויה[1] בדבר מסוים: "כי ציד בפיו", וידועים דברי חז"ל באשר לאהבה התלויה בדבר (אבות ה, טז).
גם הספורנו הלך בכיוון של הרד"ק וכתב: "ויאהב יצחק את עשו. גם את עשו אף על פי שידע בלי ספק שלא היה שלם כיעקב".

נראה שאכן פירושם של אותם הראשונים מתיישב עם פשט הכתוב. על אהבתה של רבקה ליעקב כתוב: "ורבקה אהבה את יעקב" אהבה פשוטה, תמידית, מתמשכת ולכן היא מצוינת בלשון הווה.
מאידך, אהבתו של יצחק היתה במובן מסוים יותר מקרבת: "ויאהב יצחק את עשיו". נראה  שכתוב שיצחק עשה ממש השתדלות "באהבה שלו לעשיו. זה לא היה דבר ברור מאליו. גם הוא הכיר במעשיו של עשיו, הוא ידע שאחרי ש"ויגדלו הנערים" בנו בכורו פרש מבית המדרש. את עשיו קשה לאהוב, ולכן יצחק משתדל בזה. זו ככל הנראה הסיבה, על דרך הפשט, מדוע יצחק רוצה לברך את עשיו.
במבט לדורות, יצחק אבינו רוצה שגם עשיו יהיה שותף, ואילו אף חיצוני, למהלך של בניית עם ישראל.
עשיו ייתכן את כח כ"איש שדה" – איש של מעשה, של כח, של העולם הזה במידה מסוימת. יצחק מנסה לחנך את עשיו "על פי דרכו", כדי שלא יסור ממנה.