ב"ה

פרק כ"ו: מסילת ישרים – בביאור מידת הקדושה

"ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא משז"ל (יומא ל"א): אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה... ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה בא-להיו, ועל דרך זה נקראו הנביאים מלאכים, כענין שנאמר באהרן (מלאכי ב'): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא...

ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכענין שנאמר (תהלים ס"ג): דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך.

ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר, שיוכל להיות בדביקות הזה עמו יתברך בתמידות, כי מה שהטבע מונע ממנו יעזרהו יתברך וסיועו יתן לו, וכענין שנאמר (תהלים פ"ד): לא ימנע טוב להולכים בתמים".

מדרגת הקדושה לקחה חסידותו של הבעש"ט הרבה מתורתה. בדרגה זו האדם הופך לקדוש. מה הכוונה? מונח הקדושה פירושו פרישה מן החומריות. אמנם דבר זה לא ייתכן לגמרי, שהרי אדם נזקק לגופו, אלא שהמטרה אינה להמית את כוחות הגוף, אלא לחיות איתם בד בבד בחיי קדושה. הרב מדגיש שאדם לבד לא יכול לעשות זאת, אלא רק את חצי הדרך - לקדש עצמו מלמטה. בשביל שתשרה עליו הנבואה צריך שתבוא רוח מלמעלה, וזה קשור למה שאמרנו קודם לכן שבסופו של דבר האדם חומרי. כלומר, האדם עושה את כל מה שתלוי בו, ומייחל שיקדשו אותו גם מלמעלה. (הרמב"ם בסוף מורה נבוכים אומר שאבותינו הגיעו לדרגה זו).

"והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש".

זהו חידוש עצום של הרמח"ל. אנו רגילים לומר שכל דבר שאדם עושה – הוא צריך לעשותו לשם שמים: שיהיה לו יותר כח לעבוד את ה'. ישנה דרגה גבוהה מזו, והיא שגם בדרגת האכילה האדם מתקדש לה', ולמרות שהוא מתעסק באכילה – הראש שלו עסוק בה'. אך הרמח"ל מדבר על דרגה יותר גבוהה - באכילה עצמה האדם עושה מעשה של קדושה. באכילה הצדיק מתקן את המאכל עצמו שהופך לקדוש.

יש להזהיר ולומר כי הפרזה במידה זו והפיכת כל דבר לקדוש יכולה להביא לידי עבודה זרה, שהרי עובדי עבודה זרה ייחסו קדושה עצמית לכל דבר בעל כח. על כן צריכים אנו להבין כי אין קדושה עצמית שאינה קשורה לקב"ה, אלא זו קדושה שנובעת מתוך קשר לקב"ה. לפי הרמח"ל קדושה זו חלה גם על

הדברים החומריים.

"ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב.

אך הקדוש הדבק תמיד לא-להיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח"

ושוב, לא כקדושה עצמית אלא כקדושה שנובעת מהקב"ה. האדם הקדוש נמצא בדרגה של מזבח, וכמו ששרתה שכינה בימי המקדש, כך השכינה שורה על הצדיקים גם כשאין מזבח.

"וכן אמרו (רש"י בראשית ז): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה"

אם הבנו שהקדוש הוא כמו מזבח, כך גם מה שהוא אוכל הוא קדוש. אמרנו בפרק הראשון של מסילת ישרים שהאדם מסוגל להעלות את כל המציאות איתו, והסברנו שכאשר הצומח, החי והדומם משרתים את האדם בתפקידו, גם הם מתעלים. הקדושה מתפשטת על כל הדברים החומרים שעושה. זה לא כמו אדם רגיל שעושה את הדברים החומריים בדיעבד, הצדיק עושה את הדברים הגשמיים כמעשה קדוש בפני עצמו.

"כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק, וכבר הזכירו ז"ל בענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו (חולין צ"א): אר"י מלמד שנתקבצו כולן והיתה כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו."

האדם בדרגת הקדושה הצליח להגיע לכך בעקבות דבקותו המתמדת בשכינה. הוא נמצא בעולם הזה, אך מתהלך לפני ה' בפנימיותו. הוא מצליח בכל רגע ורגע להרגיש את השכינה. מפאת מדרגה זו יש לצדיק כח רב על כל מה שמסביבו.

"כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך בא-להיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם"

החומר מושך והרוח מושכת את האדם. כאשר האדם משתמש בכוחות החומר יש שתי אפשרויות: או שהוא ירד אל כוחות החומר, או שהוא כל כך דבוק במעלה עליונה כך שיוצא שהוא מושך את הדברים הגשמיים למעלתו.

קידוש החומר יכול להיעשות קודם כל ע"י דבקות בא-לוהים, ומדובר פה על אנשים בדרגות גבוהות מאוד.

"ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה, וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות בזה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחילת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסירות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום שנאמר בו וזר לא יקרב"

אם אדם מתיימר לחיות חיי קדושה בדרגות כל כך גבוהות, עליו לרכוש את כל המידות הקודמות. לא ייתכן שאדם יגיע למידה זו ללא כל המידות הקודמות.

כשאדם דבק בה' כל חייו, הוא מגיע לכח החיים. איך כיצד אליהו מחייה אדם? איך צדיקים מברכים וברכתם מתקיימת? הם בדבקות כל כך קרובה לה' שהם "מושכים" מכוחותיו. ישנם אנשים חכמים, צדיקים וכו' אך הם לא מצליחים להגיע לדרגה זאת.

"והנה מה שעוזר להשגת המידה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהדבק בבורא.

מפסידי המידה הם חסרון הידיעות האמתיות ורוב החברה עם בני האדם כי החומריות מוצא את מינו וניעור ומתחזק, ונשארה הנפש לכודה בו ולא תצא ממאסרה, אך בהיפרדו מהם והישארו לבד ויכין עצמו אל השראת קדושתו, הנה בדרך שרוצה לילך בה יוליכוהו, ובעזר הא-להי אשר יותן לו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות, ותדבק בקדושתו יתברך ותשלם בו ומשם יעלה אל מעלה גבוהה יותר, והוא הרוח הקדש שכבר תגיע השכלתו להיות למעלה מחק האנושי".

התוצאה של מדרגה זו היא, שהוא לא רק מבין דברים בשכלו האנושי, אלא מופיעה אצלו רוח הקודש, הבנות שהם מעבר לשכל הרגיל.

גם תלמיד חכם רגיל שזהיר במידותיו ומתקן דרכיו יכול להרגיש ניצוץ של השראה, אך מידה זו רחוקה מאיתנו ואל לנו להשלות את עצמנו.

מאת: הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים",  www.ybm.org.il