בר"ה השנה העולם נידון בשל היותו יום בריאתו של העולם, כמו שאנו אומרים בתפילה "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". אלא שצריך להבין מדוע נחשב היום לבריאת העולם? ויותר מזה הרי יש מחלוקת בין ר"א ור"י מתי ניברא העולם (ר"ה י,ב-יא,א) ובדר"כ כשיש מחלוקת בין ר"א ור"י הלכה כר"י, ור"י סובר שהעולם ניברא בניסן ולא בתשרי? ועוד קשה מובא בברייתא 'ת"ר חכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע' (ר"ה יב,א) איך תופסים את החבל משני קצותיו גם כר"א וגם כר"י?- והנה רש"י ותוס' במקום אמרו שמה שנאמר כר"א הכוונה שמונים זמן זה משום מעלתו כר"ה ולא שהעולם ניברא אז. אלא שעדיין שאר השאלות צריך להבין. והנה בא תוס' ומביא מר"ת (ר"ה כז,א ד"ה 'כמאן מצלינן') 'אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלקים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן' ומימלא מה שעושים כר"א זה לא קשה כיון שגם ר"י מודה שיש יחוד שכזה בר"ה שבגללו נחשב כר"ה (וראה מאמר 'תשרי וניסן כחדשי בריאת העולם בכח ובפועל' ב'מועדי ישראל' למרן גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמרחיב ומעמיק מאוד בעניין הזה). אלא שעדיין צריך להבין מדוע נחשב לחודש תשרי הרי באותו זמן לא היתה השמש ומימלא לא היו חודשים?- אלא ודאי שצ"ל שהחודש מרמז על מה שקשור לזה, ולכן אע"פ שלא היו ממש חודשים אז, זה מרמז על אותו זמן, וכיצד?- ניראה ששמם של החולקים מרמז על דעותיהם: ר"א מרמז על דין, שבבריאה בפרשה ראשונה בתורה נאמר רק שם אלקים שזה היה בדין, ו"אליעזר" יש בשמו "א-ל" שמרמז על "אלקים", שאז זה רק עלה במחשבה ועדיין לא ניברא (רש"י בראשית א,א) וזהו דעתו של ר"א שבתשרי ניברא העולם שאז עלה במחשבה. ואילו ר"י מרמז על רחמים, שבפרק ב' התווסף שם הויה שזהו שה' הקדים רחמים, ו"יהושע" יש בשמו "י-ה-ו" שמרמז על שם הויה, שזהו הבריאה בפועל ממש. מימלא מה שקישרו את החודש לבריאה זה ע"פ הקשרם, שר"א מבית שמאי (שמותי) שהם מייצגים את מדת הדין, ולכן הלכה כר"י מולו, שהוא מייצג את ב"ה שמייצגים מדת הרחמים, ומימלא בהקשר לדין על העולם, זה נחשב לתשרי כיון שהוא קשור לדין (שדנים בו את העולם), ולעומת זאת לבריאה בפועל מחשיבים מניסן כיון שניברא בפועל בשיתוף הרחמים. וכך הגילוי בחודשים אלו זה ע"פ הקשרם, שבניסן ניגאלו ממצרים אע"פ שהיו חוטאים כמו מצרים, כמו שסמאל טען נגד ישראל שהם עבדו ע"ז (ילקו"ש "בשלח" רלד) בכ"ז ה' ריחם עליהם וגאלם. [ושבועות קשור לפסח, שהוא עצרת של פסח, שגם בו קיבלנו את התורה אע"פ שהיא עליונה ולא ראוי במעלתה שתרד לעולם, כמו שטענו המלאכים (שבת פח,ב) שמשה פחד מהבל שבפיהם כרמז לדין ששורף, שמצד הדין לא ראוי שהתורה תרד לעולם, אלא שהרחמים גרמו שתרד שזהו שענה משה שהתורה מצווה מה לעשות, שלא לחטוא, שהיכולת בעולם לחטוא ולתקן זה ממדת הרחמים (שבדין לא ראוי להתקיים חטא כלל, כמו שלכן לא יכל העולם להבראות במדת הדין בגלל היכולת לחטוא)] ואילו תשרי קשור לדין שלכן בו יוה"כ שבו נאמר "סלחתי כדבריך" בזמן שהתענו והתפללו (תנחומא "כי תשא" לא) שזהו כסיום הדין על העגל שנימחל בהקשר לחזרתם בתשובה אז. וכן בו סוכות שכנגד זמן המדבר שהיו 40 שנה לספיגת התורה (תנחומא "בשלח" סימן א) שזה כדי שהתורה תהא מאוחדת בנו שכך ראוים לעמוד בדין שאנו מתוקנים. ואותו דבר ניראה שחלקו על הגאולה, האם קשורה בתשובה או שלא, שלר"א תלויה בתשובה ולר"י לא תלויה בתשובה (סנהדרין צז,ב) שר"א מסתכל מצד הדין, וממילא אם לא חוזרים בתשובה לא ראוים ליגאל, ואילו ר"י מסתכל מצד הרחמים, שה' ירחם ויגאל בכל מצב. ולכן גם חלקו מתי תהיה הגאולה שלר"א זה היה בתשרי ולר"י זה יהיה בניסן (ר"ה יא,א) כיון שכמו שאמרנו תשרי זה דין ולכן בו הגאולה קשורה בדין שזהו עם תשובה, ואילו ניסן זה רחמים ולכן בו גאולה מרחמים. ולכן יש בתשרי את יוה"כ וקרוב לניסן יש את פורים, ששניהם דרגה אחת (זוהר) והסביר היהודי מפשיסחא שהכוונה ששניהם לתיקון העולם, רק שההבדל בניהם הוא שבפורים מתקנים מצד קידוש החומר, בירור הטוב מהרע, וביוה"כ זה מצד ביטול החומר, הוצאת הרע, ולכן פורים במשתה ויוה"כ בצום. שניראה שזה קשור למה שאמרנו, שבפורים זה אזור ניסן ולכן ברחמים שזה ע"י השימוש בעולם על ידנו, ואילו יוה"כ שזה תשרי זה בדין ולכן בריחוק מהחומר. ור"ה יוצא בין פרשות "נצבים וילך" ל"האזינו", שבנצבים נאמר על התורה שהיא לא בשמים ומעבר לים אלא "כי קרוב אליך הדבר מאד" (דברים ל,יד) ובוילך יש את מצות כתיבת ס"ת (לא,יט) ובכלל מדבר בהם על מעלת התורה והמצות, ובהאזינו יש את העדת השמים על שמירת התורה ע"י בנ"י, ובפרט "יערף כמטר לקחי" (לב,ב) שמצד אחד הוא 'תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם כמטר' וכו' (רש"י שם) ומצד שני 'וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות שנאמר יערף כמטר לקחי' (תענית ז,א) שהתורה היא סם חיים או סם מוות (תענית שם) שיש בה את שני הצדדים, תלוי איך משתמשים בה (לשמה או שלא לשמה) שהיא דין ורחמים, שזהו 'התורה במה היתה כתובה?- על גבי אש לבנה באש שחורה' (תנחומא בראשית סימן א) שבפשט הכוונה אש כמעין ס"ת (כתב שחור בקלף לבן) אולם אפשר שזה רמז לדין ורחמים, שחור ולבן, שזהו שחור כרמז לדין (כמו שחור מחטא) ולבן רמז לרחמים (לבן כמו נקי, רמז לנקי מחטא). ואולי זהו שבשבירת הלוחות נאמר 'תני בשם ר' נחמיה: הכתב עצמו פרח, ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו' (יר' תענית ד,ה) שהכתב שהוא כנגד השחור (שהרי כתב הלוחות היו בחריטה באבן) ולכן הוא כנגד דין שלא ראוי כלל כשחוטאים ולכן פרח מיד מהעולם, והלוחות נישברו ונישארו בעולם, שהם כלבן, הרחמים, ולכן בהם היו יוצאים למלחמות כדי שננצח ולמצוא חניה לישראל (רש"י במדבר י,לג), שאלו עניינים של רחמים. ולכן ה' ברא את העולם ע"פ התורה 'כשברא הקב"ה את עולמו, נתיעץ בתורה וברא את העולם' (תנחומא בראשית סימן א) שהעולם ניברא בדין וברחמים יחד, שכך גם התורה, ולכן יש קשר לתורה בפרשיות שסמוכות לר"ה, לומר שיש כח בתורה להפוך דין לרחמים כיון שהיא מאוחדת משניהם.