ניצבים

[1]  כט,יג-יד: וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת.  כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם: ש: איך ניתן לחייב בברית ובאלה דור עתידי ("אשר איננו פה עמנו היום")? ת: הברית היא לזכות העם (בזה שה' מקים לו עַם ומתחייב להיות אלוהי העם; פסוק י"ב), וניתן לזַכּות אדם גם שלא בפניו. ה' כורת ברית עם הדור הנוכחי שיחנכו את הבנים ויכריחו אותם לקיים הברית (אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם:  אֲשֶׁר תְּצַוֻּם, אֶת-בְּנֵיכֶם, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת; לב,מו), והבנים יחנכו ויכריחו את הנכדים וכן הלאה, לקיים את הברית, לפיה ה' מקים לו את עם ישראל לעמו שלו והוא יהיה אלוהיו (פסוק י"ב). הערה: גם כאשר מדינה לוקחת הלוואה ארוכת טווח, היא למעשה מחייבת בתשלום ההלוואה את האזרחים שטרם נולדו, וההצדקה לחיוב זה היא שההלוואה היא לזכותם ולהנאתם של האזרחים העתידים, כגון לסלילת כבישים, ביטחון המדינה וכד', שמזה נהנים גם בדור עתידי.

[1]  ל,יא-יד: כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום ... בפיך ובלבבך לעשותו: ש: אם המצוות כל כך קלות להבנה ולביצוע, האם צריך פרשנות לתורה והמצוות בה? ת: לא, אדם מצווה להבין, ללא פרשנות, אלא רק בשכלו אשר חנן אותו ה' בתור היותו נברא בצלמו, ומחויב לעשות מה שלמד (בפיך) והבין (ובלבבך). סביר שההבנה של ראובן לא תהיה דומה לזאת של שמעון, ועל כן ייווצר מצב בו ראובן ושמעון מקיימים אחרת את המצווה. עד כמה שהדבר נראה מוזר, נראה לי שלכך כוונה התורה ("לא בשמים היא ... ולא מעבר לים היא ... כי קרוב אליך הדבר מאד"), וזה המצב הנכון, ובלבד שכך אכן הבין כל אחד מהם בתום לבבו.

 וילך

[1]  לא,ט: ויכתב משה את התורה הזאת: ש: האם משה כתב את כל התורה באותו יום, או חלק נבחר ממנה? ת: משה כתב רק את התנאי והברית הכתובים בפרשת ניצבים (כט,ט – ל,כ). הדברים היו כתובים לפני משה בספר הנזכר פעמים רבות (פרק כ"ט פסוקים יט, כ, כ, כו; ל,י; פרק ל"א פסוקים כד, כו). משה דיבר את הדברים (וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל; לא,א), ולאחר מכן ראה את החשיבות בכתיבה מיוחדת של הדברים כדי שישתמרו לצד לוחות הברית: לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ, מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְהָיָה-שָׁם בְּךָ, לְעֵד (פסוק כ"ו). בארון היו רק הלוחות (וָאָשִׂם אֶת-הַלֻּחֹת, בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וַיִּהְיוּ שָׁם; דברים י,ה), ולכן סביר שה"תורה" אשר התווספה לצד הארון לא הכילה פעם נוספת את הכתוב בלוחות, אלא את הברית, ומטרתה מפורשת: לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (פסוק י"ב). אין זה מעשי וגם לא נחוץ לכתוב דווקא במעמד זה של הסתלקותו של משה את כל התורה כפי שהיא ידועה לנו היום.

[1]  לא,יט: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ... למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל: ש: מה מוסיפה "שירת האזינו" לעדות, הרי כבר נכרתה ברית בין ה' לעם (כח,סח)? ת: בריתות חשובות מצריכות נוסף על שטר הברית גם עדות, כגון קניין קרקע (לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה, לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת; בראשית כג,יח; כלומר קניין ועדים – "לעיני בני חת"). כמו-כן, העדות נצרכה כאן כי עניין הפרת הברית על ידי בני ישראל בעתיד נאמר למשה וליהושע בלבד במקום סגור, באוהל מועד (פסוק י"ד), והיה צריך לפרסם ולהזהיר את העם, לכן: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה, הַזֹּאת--עַד, תֻּמָּם (פסוק ל'). העדות נאמרה בצורה של שירה, כי כך היא נזכרת היטב.