מה המקווה מטהר...
נכתב על ידי DL2000, 15/8/2013
בס"ד
מנהג קבוע היה לו לרבי לוי
יצחק בנדר, מנהג לטבול
במקווה מידי לילה בחצות
טרם עריכת תיקון חצות. אך בלילה
זה נראתה המשימה כבלתי אפשרית.
המקווה גדושה הייתה בשלג נוקשה,
ובכניסה נוצר קיר של קרח נורא, שאותו
צריך לפנות בידיים ורגליים, להיזהר לא
להחליק, וחלילה שלא להיפצע עד זוב
דם…
פסע ר' לוי יצחק בדרך, וספקות החלו
לכרסם בקרבו, אם יצליח בכלל להגיע
בסוּ פה כזאת למקווה, ובהגיעו – אם
יוכל בכלל לטבול…
עודו מבוֹסס בשלג ובכפור, עבר על פני
בית הצדיק רבי יעקב ישעיה שווארץ,
אבי חמותו. רבי ישעיה היה חסיד
בכל רמ"ח איבריו, איש מעלה ומכניס
אורחים בהידור רב. ר' לוי יצחק אהב
להיכנס אליו לעתים קרובות ולהתבשם
מאמרי פיו משובבי הנפש.
עכשיו, כשבחוץ השתוללה הסערה,
הבחין ר' לוי יצחק באור הבוקע מביתו
הקט של הצדיק. כיון שכך, נמלך בדעתו
וכיוון צעדיו אליו.
הסבא קיבלו במאור פנים, לא שאל
לסיבת ביקורו, רק פתח פיו לספר
מעשה שהיה:
כמו שידוע מדובר היה ביהודי אשר היה
מכניס אורחים. בשנה אחת, בימי אלול,
הגיע אל ביתו אורח שעורר את תשומת
לבו. לבושו היה כדרך עניים מרודים
וניכר היה כי חס הוא על כל פרוטה
שלא תלך לאיבוד על דברים שאינם
הכרחיים. אף על פי כן, הקפיד ללכת
למקווה מדי יום, למרות שלפי השגתו
שילם מחיר גבוה על הטבילה, מלבד
הטירחה שלא הייתה לפי כוחותיו
הדלים.
רבי ישעיה שהבחין בדבקותוהקפדנית
של האורח בטבילת מקווה, הביע את
התפעלותו ושאל אותו למנהגו, ואם
אכן משתדל הוא שלא להחסיר יום
אחד בלא מקווה. הלה אישר את הדבר
והוסיף הסבר בסיפור משלו:
היה עשיר בעל רכוש רב. באחד הימים
חלה העשיר באחת מרגליו. מצב הרגל
התדרדר, נֶ מק החל להתפשט בה, וחייו
הפכו למסכת של ייסורים.
בעיירת מגוריו לא נמצא רופא,שיוכל
להעלות מזור לרגלו. אי לכך, החליט
לנסוע לוינה, שנודעה בימים ההם
כעיר מרפא ומקום מושבם של רופאים
מומחים.
צרר האיש סכום גדול, שיספיק
לתשלום עבור רופא מומחה, טיפולים
והוצאות שונות, ויצא לדרך.
הטלטולים בדרכים הרעו את מצב
בריאותו הכללי, והרגל החולנית ניזוקה
מאד, היא התנפחה וגרמה לו יסורי
תופת נוראיים.
כשהגיע סוף סוף לוינה ביקש להזמין
תור למומחה, אך לצערו הרב קבעו את
תורו ליום שבת קודש. מחוסר בררה
הסכים, שכן היה זה פיקוח נפש.
מדדה על רגל אחת נכנס אל הרופא
הגדול, שכבר במבט ראשון קבע
חמורות: לקטוע את הרגל מיד, חיי
האיש החולה הינם בסכנה מוחשית!
אבל החולה לא הסכים לניתוח ביום
שבת קודש, וגם רצה להתיישב בדעתו
לפחות יום אחד.
הרופא זעם על סירובו לניתוח מיידי,
הוא הוסיף להזהירו כי הריקבון עלול
להתפשט ויתכן כי ביום מחר כבר לא
יהיה את מי לנתח…
אבל החולה עמד בתוקף על שלו, הוא
שב לביתו וסבל יסורים עזים, שכמעט
הטריפו את דעתו.
בקושי עבר עליו השבת, וביום ראשון
בבוקר מיהר אל הרופא לבצע את
הניתוח האמור.
בדרך אל הרופא עבר ליד מקווה, והנה
התנוצץ רעיון נועז במוחו: לטבול
במקווה טרם יקטעו את הרגל, הרי אין
לו עוד מה להפסיד שהרי ידוע המקווה
בסגולותיו…
בייסורים נוראים ירד למקווה וטבל
במסירות נפש ממש. בצאתו מן המים
חש מיד הקלה ברגלו המיוסרת; והיות
שחש הקלה, החליט לדחות את הביקור
אצל הרופא.
למחרת טבל במקווה במסירות נפש.
שוב חש הקלה ודחה את מועד הביקור
ליום מחר.
כןעברועליוימיםושבועות,בהםהקפיד
לטבול במקווה יום יום, ואת הביקור
אצל הרופא דחה ליום שלאחריו, עד
שהרגל הבריאה כליל, התור אל הרופא
בוטל ונפשו ניתנה לו לשלל…
"מני אז", סיים האורח את סיפורו
המופלא באזני הצדיק ר' לוי יצחק,
"הנני מקפיד לטבול במקווה ללא שום
פשרות".
ר' לוי יצחק האזין לסיפור, וכל הספקות
נמוגו מלבו, הוא הבין כי מן השמים
רמזו לו מה לעשות…
כשיצא מביתו של הצדיק הוא היישיר
את דרכו לעבר המקווה. טבל במסירות
נפש במקווה הקפואה, ועוד שנים רבות
לאחר מכן סיפר וחזר וסיפר מעשה
מופלא זה לשומעי לקחו למען ידעו את
עצמתו של המקוה המטהר ומרפא את
הגוף ואת הנשמה.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
