חודש אלול הוא חודש הנושא עמו אווירה
של התחדשות והתקרבות. כולם מצפים
לעורר רחמים ולקבל שנה יפה יותר, נעימה
יותר, קדושה יותר וכו' – כל אחד כפי ציפיותיו. וכך,
בכל תפוצות ישראל, על פלגיהם וחצרותיהם, כולם
מתחזקים ומתעוררים, מוסיפים בלימוד, בתהלים,
בנתינת צדקה, באמירת סליחות, שמיעת קול השופר
בכל יום בסיום תפלת השחרית וכו' – הכנות רבות.
צריכים לדעת, שעיקר ההכנה, להצליח על ידה ביום
הדין, שרבים שוכחים ומתעלמים ממנה, היא לתקן את
כל מה שקשור ל'בין אדם לחברו'! וכאשר אדם רוצה
לתקן את העניין של 'בין אדם לחברו', ההתחלה היא
לתקן את המעשים, שמעכשיו והלאה, לא יהיה שייך
בעוונות שבין אדם לחברו, דהיינו שלא יפגע בשום
אדם, ולא יצער שום אדם וכו'. תמיד עיקר התשובה,
היא שלא לעשות מכאן ולהבא, ואז עושה גם תשובה
על העבר ומבקש סליחה וכו' – זו היא תשובה שלמה,
אבל אם האדם ממשיך לעבור על איזה דבר, אף שגם
כאן טוב שיבקש סליחה על העבר, אבל זה לא שלם,
מאחר וממשיך לעבור.
מובא בשם הרב דסלר זצ"ל בעל ה- 'מכתב מאליהו',
דבר מזעזע, שמה שכתוב בגמרא, שיום-הכיפורים לא
מכפר לאדם עד שירצה את חברו, לא מדובר רק אותן
עברות שבין אדם לחברו, שהוא לא פייס את חברו
בהם, שיום-הכיפורים לא יכפר עליהם, אלא הכוונה
שיום-הכיפורים לא מרצה על שום עברה של האדם,
כל זמן שיש עליו הקפדה צודקת מאיזה אדם - זה
דבר מזעזע! כל העברות שעשה, גם אלו שבין אדם
למקום, לא מתכפרות לו, עד שירצה את חברו שפגע
בו! נמצא, שיום-הכיפורים, שכל תכליתו היא כפרה,
כמו שכתוב: כי ביום הזה יכפר עליכם וכו', מאבד
כביכול את כוחו העצום, כל זמן שיש ביד האדם
עברות שבין אדם לחברו!
ואם יום-הכיפורים שמיועד כל כולו לסליחה כך, כל
שכן ראש-השנה, שהוא יום הדין, שבודאי שאדם שיש
עליו הקפדות צודקות, יהיה לו קשה מאוד בדין.
כולם יודעים, שלקדוש-ברוך-הוא יש שני כסאות
שיושב עליהם בדין. כסא אחד של דין וכסא אחד
של רחמים. כאשר הקדוש-ברוך-הוא יושב על כסא
רחמים, אפילו הרשע הגדול ביותר יכול לצאת זכאי
בדין, ואילו כאשר יושב על כסא של דין, אפילו לצדיק
הגדול ביותר יהיה קשה לעמוד בדקדוק הדין. ואומר
החפץ-חיים זצ"ל, שמי שמחליט, על איזה כסא
ישב הקדוש-ברוך-הוא ביום הדין, זה האדם עצמו!
בהתנהגות שלו עם הבריות!
אם האדם מתנהג עם הסובבים אותו, ברחמים,
בסלחנות, בויתור, מעביר על מידותיו, לא מקפיד, לא
נוטר, לא פוגע באף אחד, רק מיטיב עם כולם, מכבד
את כולם, מקשיב לכולם וכו', אז הקדוש-ברוך-הוא,
מדה כנגד מדה, יושב על כסא רחמים כשהוא דן
אותו. אבל אם האדם עומד על שלו, והוא תמיד צודק,
ולא מוותר, וכל שכן אם מתנהג בדין, שפוגע באחרים
וכיוצא בזה, אז הקדוש- ברוך-הוא יושב על כסא דין,
כביכול אומר לאדם: אתה צודק? גם אני צודק...אתה
מרגיש שמגיע לך, שחייבים לך? גם לי מגיע, גם לי
אתה חייב...אתה מדקדק על כבודך? גם לי יש מה
לדקדק על כבודי...הרבה מאוד...
הכלל הוא, שהאחדות והאהבה בישראל, זה הדבר
הכי חשוב בחיים, ושממתיק את הדינים יותר מכל
דבר אחר, כי זה העיקר מה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה
מאיתנו, כמובא ב'תנא דבי אליהו רבה', פרק כ"ח:
"וכך אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אהובי,
כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם
אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה
ותהיו יראים זה מזה ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר
מכוער שלא תבואו לידי פסול לעולם..."
המאמר הזה של התנא דבי אליהו, מאיר עינינו ממש,
שמביא בתמציתיות, מה הוא כל רצון ה' מאיתנו
- שפשוט נהיה 'בני-אדם'! זאת התורה – אדם!
תהיה בן אדם! זה כל מה שהקדוש-ברוך-הוא מבקש
ממך! וגם אחרי שאתה 'בן אדם', ואתה מלא במצוות
ובמעשים טובים, תסתיר את זה ואל תבקש כבוד על
זה, כמובא בהמשך המדרש הנ"ל, שמביא את פסוק
ממנו דרש זאת: "...לכך נאמר: 'הגיד לך אדם מה טוב
ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד
והצנע לכת עם ה' אלוקיך' (מיכה ו).
מבאר ה'משנת אליהו': עשות משפט – שכוונתו
שלא לגרום שום היזק הן בגופו הן בממונו או בכבודו.
אהבת חסד – כוונתו שלא רק שלא יעשה איזה דבר
שהוא נגד דעתו של חבירו, אלא שצריך עוד להתחסד
עמו ולדרוש שלומו וטובתו בכל העניינים. ואחר
כל הדברים הנזכרים לעיל, הוסיף עוד כלל על כל
מעשיו ופעולותיו, והוא: 'והצנע לכת עם ה' אלוקיך'
– רצה לומר, שמכל פעולותיו הטובות לא ידע אלא
הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, שלא תהיה לאדם תשוקה
שיפורסם שמו ולא יחפוץ שיחזיקו לו טובה עבור
מעשיו הטובים, אלא: והצנע לכת וכו' (זכור למרים)
לאור הדברים האלו, צריך כל אחד להחליט, שהוא
לוקח לעצמו פרויקט לראש-השנה ולכל החיים: אני
רוצה קודם כל להיות 'בן-אדם'! אני רוצה לעבור את
החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה! אפילו מי שפוגע
בי, אני לא אפגע בו ולא אצער אותו, אדרבה אסלח
לו ואמחל לו.
וכל שכן מי שקורא לעצמו חסיד ברסלב! רק ככה
זוכים לקבל את האור של רבנו הקדוש - כשאוהבים
את כל עם ישראל וכל שכן את אנ"ש, כשמחוברים
עם כולם, עם כל הקבוצות, עם כל הכתות. כמו שרבנו
הקדוש אמר: כשתהיו ביחד באחדות, אז תמשכו
אותי אליכם!
את המלים האלה רבנו הקדוש אמר ברגעים האחרונים
של חייו. ממש לפני פטירתו מן העולם, הוא פתח את
עיניו הקדושות ואמר מלים אלו! אז עוד לא היו כתות
וקבוצות בברסלב. היו רק התלמידים של רבנו עצמו.
אבל רבנו ראה מה שיהיה. הוא ידע שיהיו תלמידים
שיעשו תלמידים, ויהיו קבוצות רבות, ועל זה הזהיר
אותנו, שנחזיק את עצמנו ביחד!
ריבוי הקבוצות והכתות בברסלב, זה דבר מכוון בשביל
העסק של קירוב רחוקים, שרבנו הרבה לדבר מזה. כל
אחד צריך לדעת, שהפצה וקירוב רחוקים, זה לא עוד
איזה דבר כזה שעושים כלאחר יד – זה עבודת ה'
גדולה מאוד, שהיא יסודית בדרך רבנו הקדוש, וריבוי
הקבוצות בברסלב, זה ממש בשביל זה, כי בודאי שאי
אפשר שכל המתקרבים ילמדו באותה ישיבה, מהרבה
סבות, הן רוחניות והן גשמיות.
אחת מהמטרות היסודיות של רבנו הקדוש בכל
מפעל חייו, שעליו מסר נפשו ונפש בניו, היה קירוב
רחוקים, ועל זה רמז בסיפורי מעשיות, במעשה מחיגר
בתחילתו: "מעשה בחכם אחד, קדם מותו קרא את
בניו ומשפחתו וצוה אותם להשקות אילנות. גם יש
לכם רשות לעסק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו-
להשקות אילנות!" רמז בזה, שאף על פי שיש הרבה
עניינים בעבודת ה', אבל העיקר, יהיה להרבות עוד
ועוד דעת בישראל, ולהשקות נשמות, לקרב בני אדם
לעבודתו יתברך.
וכן כתב וציווה בתורה ז' חלק שני, וזו לשונו:
"כי צריך כל אחד לעסק בישובו
של עולם, שיהיה העולם ממלא
מבני אדם, כמו שכתוב
(בראשית א): "ומלאו את הארץ", כי זה עקר ישוב העולם, כשהעולם ממלא
מבני אדם, הינו מבני דעה. כי מי שאין בו דעת, אינו אדם כלל כנ"ל...כי העיקר
להעמיד תולדות ממין בני אדם דוקא, ולא מין בהמות וחיות בדמות אדם. על-
כן כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלקותו יתברך
וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עקר
גדר האדם..."
וקרוב הרחוקים נעשה בראש ובראשונה על ידי השלום והאחדות! כי אהבה
ואחדות זה הדבר שהכי מקרב בני אדם, ואילו מחלוקת וזלזול זה הדבר שהכי
מרחיק אותם. רק מי שיש לו את הנקודה, שהוא אוחז עם כל אנשי שלומנו ועם
כל עם ישראל באהבה, רק הוא יכול לקבל את האור של הצדיק ולהאיר אותו
הלאה ולקרב רחוקים. השגת האור והדעת של רבנו אינה תלויה דווקא בכך
שהאדם יהיה למדן, או שיפלפל בלי סוף בספרי רבנו. כי כך רבנו אמר: תהיו ביחד
ואז תמשכו אותי אליכם. צריך להיות ביחד בשביל לקבל את האור של רבנו!כל
שכן, מי שהוא בעל מחלוקת, שבודאי רבנו לא נמצא איתו, והוא לא יכול לקבל
את הדעת ולא לקבל את האור של רבנו הקדוש.
מי שאין לו אהבה לכל עם ישראל, סימן שלא קיבל את הדעת של רבנו. כי השלום
תלוי בדעת, כמו שכותב הרבי בתורה נ"ו:
"גם לפי הגדלת הדעת, כן נתרבה השלום. כי שלום תלוי בדעת, כמו שכתוב
(ישעיה י"א): "וגר זאב עם כבש וכו' כי מלאה הארץ דעה". שיהיה שלום נפלא
בעולם, שיוכלו לגור ביחד שני הפכים, מחמת גדל הדעת שיהיה אז. כי על-ידי
הדעת נגדל השלום, כי נתבטל הכעס והאכזריות על ידי הדעת. כי כעס ואכזריות
הוא מהעדר הדעת, כמו שכתוב (קהלת ז): "כעס בחיק כסילים ינוח" וכל מה
שמתרבה הדעת, מתרבה הרחמנות והשלום..."
וזה קשור למה שרבנו אמר שצריכים לקרב את כל ישראל, שאם יראו שיש אהבה
ואחדות, הם יתקרבו, ואם יראו שנאה ומחלוקת הם יתרחקו. וצריכים לדעת,
שלגרום ח"ו למישהו שיתרחק מרבנו, זה העוון החמור ביותר שישנו, ה' ישמור.
כי זה ידוע מה שאמר רבנו, שעל הכל הוא מוחל, חוץ מחילול שמו. והמחלוקת
זה הדבר שהכי הרבה גורם לחילול שמו של רבנו, ועל זה אמר ראבר"נ זצ"ל,
שלפעמים היו רואים 'פסקים' בציון רבנו הקדוש, שמי שהיה אוחז במחלוקת לא
היה גומר את שנתו ר"ל. וההפך ההפך, מדה טובה מרובה, האחדות והאהבה הם
קידוש שם רבנו הגדול שיש והשימוש הגדול שיש. כי זה הדבר הכי חשוב לרבנו
הקדוש, שיהיה דעת, שיהיה שלום, שיתקרבו כולם לדרך האמת.
לכן רבנו אמר: העולם יתפלאו על האהבה שתהיה ביניכם. כי ידע, שהוא השאיר
אחריו דעת כזו נפלאה, שהיא דעת של אהבה ושלום, והאמין שלחסידיו בודאי
תהיה הדעת הזו, ולכן העולם יתפלאו על האהבה שביניהם. רבנו ידע באיזו דרך
נפלאה הוא מוליך אותנו, דרך שמי שילך בה, לא יהיה לו קנאה ולא תחרות ולא
שנאה וכו'. אבל אם אדם נשאר עם המדות הללו, זה סימן שלא קיבל את הדעת,
את האור.
יהי רצון שכל אחד יעבוד על עצמו, להיות בן-אדם, ולא לפגוע בשום אדם,
ואדרבה, כולנו רק נרבה אהבה בישראל, וכך נקבל את האור של שער החמישים,
האור של הגאולה, שתבוא עלינו ברחמים עצומים במהרה בימינו אמן ואמן.
בברכת שבת שלום ומבורך
לכל בית ישראל
