בס"ד כא' סיון

מעלת הקטנים

אחת הטענות של המרגלים כנגד הכניסה לארץ הייתה: "נשינו וטפינו יהיו לבז". ואילו העונש היה שהם לא זכו להיכנס לארץ אלא דווקא הטף, ילדיהם הם שזכו לרשת את הארץ: "טפכם אשר אמרתם לבז יהיה... הם יירשוה".

חז"ל אומרים על תינוק שהוא "מפרר יותר ממה שהוא אוכל". כלומר התינוק מנצל רק חלק קטן מהמזון הניתן לו, שכן הרוב מתפורר ונופל על הארץ. תינוק במשמעותו הרוחנית רומז לאלה שהם קטנים בדעת. מזון, ברוחניות, רומז לתורה ולמצוות, שמזינות את נפש האדם.

העניין הוא, אצל "הגדולים" בדעת מושקעים רוב הכוחות בתורה ובמצוות, ואילו ה'טף' בדעת מבזבזים את כוחותיהם לדברים אחרים, קיום המצוות שלהם מלא פניות ומזונם הרוחני, התורה והמצוות, מתבזבז יותר משהוא נקלט בפנימיותם.

טענת המרגלים (הגדולים) הייתה: בכניסתנו לארץ שמה נהייה כמו 'טף', ניאלץ לבזבז את רוב זמננו על עיסוקים חומריים. על כך ענה הקב"ה: לארץ ייכנסו דווקא ה'טף' בדעת, בני הדור הצעיר, שיתעסקו בעניינים גשמיים ויאלצו לכפות את עצמם לקיים תורה ומצוות.

בזאת חפץ ה': בעבודת ה' מתוך קשיים והתמודדויות. עבודה זו יקרה לו יותר מעבודתם הרוחנית של דור הדעה (הגדולים).

מעובד מתוך "שולחן שבת", שיחות הרבי מליובאוויטש.