אנו חיים בתקופה של "כאילו".

הריצוף דמוי אבן. הפורמייקה דמוי עץ. הפרחים מפלסטיק. המזון הוא "כמו" ביתי, "כמו" טרי... יש עוגות שיכולות להחזיק על המדף "כאילו" יצאו כרגע מהתנור כמעט שנה! הפירות עוברים הנדסה גנטית. באבטיח אין גרעינים. לסברס אין קוצים. החלב מפוסטר ולאפרסק אין קליפה שעירה. אני זוכרת שבעלי נסע פעם לפיליפינים והביא משם בננות. לראשונה ראיתי בננה צהובה כמו בציורים... אנחנו אוכלים בכלים חד פעמיים- כאילו צלחת שבת מעוטרת, כאילו קנקן זכוכית, כאילו סכו"ם מוכסף. הרהיטים, לעומת אלו של הסבתות, אמנם יפים, אבל מרגישים כמו קרטון. אני מכירה אנשים שמתפללים את התפילות שלהם מתוך סידור וירטואלי בפלאפון. לישועות וסגולות- אנחנו מתקשרים ומשלמים באשראי עבור 180 תלמידי חכמים שיתפללו 40 יום בכותל. לזיווג הגון- הקש אחת. לפרנסה- שתיים. לרפואה שלמה- הקש שלוש... אם יש לי כאב ראש- הופ, אני בולעת כדור ו-חסל. לשיעול- אינסטנט סירופ-קסם, לדלקת- אנטיביוטיקת צ´יק צ´ק. את רוב התקשורת הבינאישית שלנו אנחנו כבר לא עושים פנים אל פנים. בפלאפון, במיילים או בס.מ.ס.... תרבות הצריכה הדמיונית מנהלת את חיינו ופרסומות, מבצעים, צבעים וקולות, מוכרים לנו עוד חלום על ריהוט/ בגד/ דיאטה/ חופשה. נדיר שאנחנו נמצאים "כאן ועכשיו". לא בכדי הסלנג הכי עכשווי הוא להוסיף לכל משפט "כאילו". נדמה שבאמת הכל בכאילו- בחיצוניות, לא באמת.

גם בתחום החינוך נראה, לעתים, שאנחנו מנסים "כאילו" לחנך. שלל התיאוריות החינוכיות, מדפי הספרים העמוסים לעייפה בספרי חינוך ושיוט בין הנחיית הורים אחת לשנייה, הביאו אותנו לנטוש את האינטואיציה הטבעית שלנו וגרמו לנו לחוסר אמון בעצמנו. אנו שואפים להיות ההורים "ההם", אלו שכתובים בספר או במחקר, שיודעים, בניגוד אלינו, את המתכון המנצח לחינוך.

כשאמהות מגיעות לחוג הורים הן פעמים רבות מבקשות "טיפים" לגידול נכון של הילדים. תני לנו, דחוף, פתרון אלגנטי, מהיר ופשוט. כאן ועכשיו... החינוך שלנו נעשה, לצערנו, משהו חיצוני וטכני: מה לעשות? איך לדבר? כמה לחבק? מה להראות כדי "לייצר" ילד ממושמע? ירא שמים? לומד ומשתף פעולה? החיצוניות השתלטה גם על התחום המקודש והיקר זה, ופעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו עוסקים במניפולציה במקום בחינוך...

פרסים ועונשים

המניפולציה המצויה ביותר, בתחפושת חינוכית, היא נתינת פרסים. אנחנו רוצים "לעצב" (או לאלף) בכוח את אישיותו והתנהגותו של הילד. כל מעשה טוב, הצלחה, עמידה במשימה או מצווה- מתוגמלים בפרס נוצץ. סוכרייה, מדבקה, נקודה במבצע או "כל הכבוד" קולני. לא עולה בדעתנו שהפרס היקר ביותר עבור הילד הוא עצם שיתוף הפעולה הטוב שלו, המצווה או המבחן המצוין. הפרס המיידי הזה, הוא למעשה שיקוף של חוסר אמון בילד. אנחנו לא מספיק מאמינים ברצונו הטוב של הילד להיות טוב, תורם ואכפתי, ולא מאמינים שהילד שגדל אצלנו בבית 5, 10 או 15 שנה, יודע היטב מה הכי חשוב לנו.

סיפרה לי אמא בחוג, שמדי פעם הייתה מחייגת לאימא שלה, בנוכחות הילדים, ומספרת בקול רם על מעלליהם הטובים של הילדים, לא באמת כדי לספר ולשתף, אלא כדי שהילדים ישמעו... לעתים, אמרה, אפילו לא חייגתי, אלא הרמתי את הטלפון ועשיתי "כאילו".

רבים מהחיזוקים החיוביים שלנו היום, אם כן, הם סוג של מניפולציה מתוחכמת. הכוונה מאחוריהם ודאי טובה ומבורכת, אבל מגיעה ממקום חיצוני, שרוצה "לחנך" ולא באמת מאמין. אנחנו מחמיאים, מחבקים או מתגמלים כשפינו וליבנו אינם שווים.

דוגמא אישית

כשאנחנו שומעות את גישת ה"ומה עם הדוגמא האישית שלך"? רובנו מתכווצות חרישית. כמעט כולנו מרגישות שאנחנו לא מהוות דוגמא אישית נאותה... אם הילדים שלנו היו נולדים לרבנית ההיא, או גדלים בבית הרב ההוא- הם היו יוצאים הרבה יותר מוצלחים... לעתים אנחנו מנסות להיות אמא "כמו שצריך", או כמו השכנה/ הגיסה/ הרבנית...

האם הקב"ה הפקיד בידיי ילדים, על מנת שאשמש על תקן דוגמנית מושלמת של אמא? לא! כי אם הקב"ה בחר בי לשותפתו, כמו שכתוב: "שלושה שותפין יש באדם: הקב"ה ואביו ואמו" (מסכת נדה),  משמע שהוא סומך עליי וחושב שאני, ורק אני, עם כל החוזקות וגם עם כל החולשות שלי, מתאימה לגדל את הילדים שלי...

ואם בכל אופן אנסה, למען החינוך, ליד הילדים, לומר תהילים יותר בכוונה, לכבד יותר בעלי, או לדבר על אמונה, כדי ש"הילדים יראו בית של תורה", או כדי שילמדו מידות טובות, האם זה יעבוד? לצערנו וגם לשמחתנו, אי אפשר בשום אופן למכור לילדים משהו לא אמיתי! במידה והדברים יצאו מליבי באמת- הם יעברו מיידית אל הילד, ללא צורך בתיווך של נאומים, אבל במידה ואנסה להלביש על עצמי דיבורים או הנהגות, רק "כדי לחנך", זה פשוט לא יתפוס!

דיברתי, לפני חנוכה, עם חברה שהמליצה לי בחום להשקיע מאמץ ניכר בהכנת סופגניות מיוחדות כדי שיהיה לילדים זיכרון מתוק מהבית. השיחה הזו הצליחה לעורר בי רגשות אשם אימהיים, ומצאתי את עצמי, ללא כוח או חשק, מכינה עיסת סופגניות... נחשו מה קרה? העיסה פשוט לא תפחה, עד שבסופו של דבר מצאה את דרכה לפח האשפה בליווי מפח הנפש שלי... אם אנחנו בימאים של סרט שמיועד לספק לילד שלנו ´ריחות של בית´, טעמים ומראות, זה אכן יישאר בגדר סרט וירטואלי. אבל, אם הריחות והטעמים האלו יעשו בתמימות, כי אני פשוט שמחה להכין סופגניות, ולא כי "מה הילדים כבר יזכרו מהבית"- הם אלו שייחרטו, בע"ה, בזיכרונם של הילדים!

אז מה זה חינוך אמיתי?

באיגרת לאמהות כתב מרן רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, הסטייפלר הקדוש:

"אין בכלל מציאות של חינוך ילדים"! 

מפתיע? תקראו מה עוד הוא מוסיף:

- ילדים שגדלים בבית שאמא מתפללת מילה במילה, מבינים יותר גמרא ומשנה מכל ילד אחר.

- ילדים שגדלים בבית שאמא אומרת כל ברכה לאט ובנחת, יש להם מידות טובות יותר ופחות חוצפה.

- אמא שמתפללת כל יום ונושאת עיניה לשמים, הילדים שלה יותר מוצלחים מילדים אחרים.

- ילדים שגדלים בבית שאמא מוותרת לאבא ולא מעירה לו הערות, יש להם מידות טובות והזנה נפשית גבוהה וקדושה יותר מכל ילד אחר.

- יותר מכל קלטת חינוכית שבעולם, מקרינה ברכת "שהכל נהיה בדברו" שאמא יהודיה אומרת בקול בבית.

- ילדים שגדלים בבית שאמא מברכת ברכת המזון בקול, יש להם שמירה ממחלות ומתאונות דרכים והגנה עצומה בשמים.

- אמא שמזכירה שם שמים: "בעזרת השם", "ברוך השם", כל היום, לילדים שלה יש חן של יוסף הצדיק על פניהם.

הסטייפלר הקדוש קובע שאין דבר כזה "חינוך ילדים"! החינוך היחידי הוא החינוך העצמי- לשאת עיניים אל השם ולבדוק את מקומנו, ללא קשר לחינוך. לא מתוך רגשי אשם, אלא מתוך רצון אמיתי להיות עובדת השם טובה יותר. לא "בשביל הילד" אלא לכבוד השם יתברך!

הרעיון של להפריד את החינוך מרצף החיים השוטף, הוא אשליה, כי החינוך האמיתי הוא תוצאה ולא "הדבר עצמו". חינוך ילדים לא דורש אוניברסיטה, אלא הוא החיים בעצמם. חינוך הוא אוסף אינסופי של רגעים וצרוף של המחשבות, הרצונות וההנהגות שלנו כבני אדם, בבית ומחוצה לו, והוא תמהיל של היחס שלנו אל עצמנו, אל השכנים, אל הבוס, אל הבעל, וכמובן אל הקב"ה, בכל רגע ורגע.

החינוך האמיתי הוא זה שנעשה ללא מניפולציה או רצון לשנות ו"לעצב" את הילדים, אלא בדרך-אגב, בתמימות, ללא שום פנייה או אינטרס.

* * *

לפני כשנה וחצי, סיפרה לי אמא, שכשהילדים שלה היו מתנהגים בחוסר דרך ארץ היא הייתה מושיבה אותם לשיחת מוסר ומנסה להחדיר בהם את חשיבות העניין, אבל בעלה, שלא אהב את זה, נהג לבקש ממנה שתפסיק. היא הייתה מתרעמת ומשתיקה אותו בטענה ש"אתה לא מבין את חומרת העניין", ש"אי אפשר לעבור על זה בשתיקה" וש"אתה מקלקל את הילדים".

"זה נכון שדיברת על דרך ארץ", אמרתי לה, "אבל בפועל, בין השורות, מול בעלך, עשית את ההיפך הגמור... לא כיבדת את בעלך... מה לדעתך הילד הפנים יותר? בוודאי שאת המסר הסמוי, כי הוא האמיתי!".

לעומתה, סיפרה לי לא מזמן חברה, על שבוע קשה שבו שני ילדיה "הסתבכו" בענייני חוסר דרך ארץ בבית הספר. כששמעה על העניין לא יצאה מכליה, אלא מצאה בעצמה תעצומות נפש לתגובה ברורה אבל מאופקת ומלאת אמון וכבוד.

"האם עשיתי נכון?", שאלה, "אולי הייתי צריכה להגיב יותר בחומרה?".

"מה המסר שהיה הכי חשוב לך שילמדו?".

"את חשיבותה של דרך ארץ...", ענתה.

"אם כך, נהגת בחכמה! כי בתגובה המיושבת והמכובדת – כבר חינכת. זה לא מה אומרים אלא מאיזה מקום זה מגיע...".

לא בכוונה תחילה...

בתי בת ה-10, שירה, הכינה לי, באחת מאספות ההורים, כרטיס בו התבקשו התלמידות לכתוב "מה למדתי ממך, אמא". הסתכלתי בכרטיס ולא האמנתי...

"אמא, אני לומדת ממך שמחה".

"אמא, אני לומדת ממך סבלנות".

"אמא, אני לומדת ממך לוותר".

שאלתי אותה בתמיהה, "שירה, חמודה, מאיפה את לומדת ממני שמחה? (הייתי בטוחה שזה הדבר האחרון שאפשר ללמוד ממני...).

"את תמיד שרה במטבח" ענתה...

"ומאיפה (למען השם) את לומדת ממני סבלנות?".

"את תמיד מחכה לאבא", ענתה והשאירה אותי המומה (בעלי נמצא, מדי יום, זמן קצר בבית).

"ומאיפה, שירה, את לומדת ממני וותרנות?" (וותרנות? ממני?!? לא יכול להיות...).

"את תמיד אומרת לנו "תשאלו את אבא"... (וואו, לזה לא ציפיתי...).

הכרטיס הזה, ששמור אצלי בתיק ובלב, לימד אותי המון! שירה זכרה והפנימה ערכים, שלמען האמת לא האמנתי שאני אכן מחנכת אליהם מספיק... המסרים האמיתיים הם אלו שכלל לא מתכוונים אליהם באופן ישיר.

מי שבורח מהכבוד

פרסומת

כתוב "כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו" (מסכת עירובין, י"ג, ב´), ופירושו, שאדם ש"רץ" אחר הכבוד, הכבוד יברח ממנו, אבל אם הוא באמת, ורק באמת, בורח ממנו ולא מחפש שיכבדו אותו- הוא כבר יבוא אחריו.

אם אני רוצה לשנות ו"לחנך" את הילד שלי וזה ב"כאילו", זה לא יצליח לי, אבל אם אני באמת ובתמים "בורחת מן הגדולה", ללא "יומרות חינוכיות", ופועלת באופן תמים- הילד, בע"ה, כבר יתחנך מאליו...

"גדולה מחזרת אחריו" פגשתי בחוגים בהן השתתפו נשים מהעדה הגרוזינית או הבוכרית, שגדלו על ברכי הערך המקודש של כיבוד הורים. אף אחד מעולם לא נאם/ הסביר/ העניש/ תיגמל בעניין, ובכל זאת האנשים האלו רואים בכיבוד ההורים ערך עליון מעיין כמוהו, והדוגמאות רבות.

בהזדמנות אחרת, פגשתי אשה יראת שמים במיוחד, שגדלה במושב בדרום במשפחה בת 12 נפשות. ההורים עבדו במשק המשפחתי מצאת החמה עד השעות המאוחרות, והיו עסוקים עד מעל הראש בטרדות המשק, אבל הילדים יצאו בני תורה לתפארת. "כשנהייתי אמא בעצמי", סיפרה, "שאלתי את אמי מה עשתה כדי שיצאו לה ילדים כאלו מוצלחים". היא צחקה ואמרה משפט שלא אשכח לעולם "לא היה לי זמן לקלקל אתכם...".

החינוך האמיתי וזה שהכי "עובד", הוא החינוך התמים, ללא מודלים וטכניקות, מבלי רצון חיצוני ומניפולטיבי "לחנך". במידה ונחיה את חיינו, כשעינינו נשואות מעלה, כלפי שמיא, באופן אוטומטי ומבלי להתכוון, בע"ה, כבר חינכנו.

בתפילה שנהיה "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו" (תהילים, ט"ו).

 הידברות