הכרות
"עשר דקות של הכרות"
שנה חלפה מאז פטירתו ללא עת של ר' חיימק'ה טבעוני הנגר השכונתי החרוץ, שהותיר אלמנה רצוצה וארבעת יתומים קטנים. בשנה המון דברים משתנים, לטוב ולמוטב, אך אצל משפחת טבעוני, דומה כי הזמן תקע יתד לא נאמנה, וסירב להוציא ניצנים של אור.
כן, "לשבעה" הגיעו כולם, הגיסים הגיסות, האחים האחיות, הדודים הדודות, והמון חברים וידידים שסיפרו כמה טובות וחסדים פיזר חיימק'ה לטובת הפרט והכלל.
"הוא לא החזיק טיבותיאלנפשיה, כשקראו לו הוא ניצב ליד דגל החסד והתחסד" הספיד אותו שמעון נתנאל רב השכונה. "מתקן ארונות רעועים, שולחנות צולעים, כסאות שבורים, וכשמציעים לו כסף הוא אומר: "דבר איתי שבוע הבא".
בחודשיים שלושה הראשונים היו כאלה שהרימו טלפון, התעניינו, קנו מצרכים, שלחו חבילות, או שילמו למכולת את החוב ההולך ותופח. האלמנה חרקה שיניים ומשכה, והתמודדה.
כשחיימק'ה היה פעיל, היא היתה עקרת בית פשוטה, מבשלת מנקה מכבסת, תולה, ופותחת דלת לזאטוטיה במאור פנים של אידישע מאמא. כשחיימק'ה חלה, היא אזרה כוחות כלביאה, רתומה למשימת הטיפול בו, ובמקביל להרגיע את הקן המשפחתי שלא יחווה את הזעזוע. טיפולים קשים, נסיעות, הלוואות, תפילות לאין קץ. סובבה בין בתי גדולי ישראל וביקשה שיעתירו לנס, "לרפואת חיים בן ברקה שיינדל בתוך שאר חולי עמך ישראל".
"אנחנו עבדי הזמן" ניסה לנחם אותה חיימק'ה מחובר למכונת ההנשמה. "הזמן הוא הבוס כאן בעולם הזה, והוא, על פי הנחיות ההשגחה העליונה, מחליט מתי נכנסים מתי יוצאים. אבל שם, את שומעת אורנה? שם, בעליונים, אין לו משמעות. שם, בשמים, הזמן הוא העבד שלנו. שם הכל נצחי ומואר, ואת כל הפירות שקטפנו באמצעותו בעולם הזה, הוא מניח לנו על השולחן האלוקי ונמוג. שם, אורנה, שם אנחנו הבוסים".
"למה אתה מתכונן בדיוק?" שאלה אורנה.
"אני מתכוון... להגיד לך... שאני לא מפחד למות".
שנה לפטירתו. יום האזכרה.
השמים נזרעו בריצודי אור אחרונים של שמש שהיתה וכמעט איננה. אורנה וארבעת ילדיה עדיין ניצבים מול מצבת השיש. כולם כבר נסעו, ורק האבנים הקטנות הבוציות, נותרו דוממות בפינת הקבר.
"עוד מעט חושך, אמא צריך לחזור" הם לחשו.
"תנו לי להישאר עוד כמה דקות עם אבא... חכו לי ליד השער, עוד מעט אגיע".
הארבעה פתחו בצעידה מהירה לכיוון היציאה, כאש מכונית מפוארת ענקית ולבנה, בוהקת ממש, חצתה את שער בית העלמין ודהרה לכיוון גוש 23, חלקה 4. הבנים נעצרו ועקבו אחרי נסיעתה.
אורנה הניחה מצחה על השיש ושפתיה לחשו "חיימק'ה, אני מאמינה שסיימת את תיקונך. אני יודעת שנגזרה עלי גזירה להיות אלמנה, ועל בניך להיות יתומים. אבל קשה לי... קשה לי... העול הנפשי... העול הכלכלי.... קשה חיימק'ה, אנא העתר לקב"ה שיקל מעלי את המשא הכבד..."
השיש התרטב, וכשנשמעה חריקת בלמים היא הסיטה ראשה והבחינה באיש כבן שמונים עטור בזקנקן של זיפים קצרים, לבוש בחליפה בהירה ולראשו כיפה שחורה. עיניו בולשות הנה והנה, עד שאיתרו לבסוף את הקבר שחיפש.
הוא צעד באיטיות לעבר הקבר של חיימק'ה טבעוני והבחין באלמנה. בינתיים ארבעת הבנים חזרו למקום, מנסים לתהות על קנקנו של האיש שמכוניתו וחזותו הפגינו עשירות.
"ערב טוב, את האלמנה של חיימק'ה טבעוני?" שאל.
"כן" השיבה.
"שמי יוסף...".
"הכרת את אבא שלנו?" שאלו היתומים בסקרנות.
"כן ולא" השיב יוסף. "את אבא שלכם הכרתי עשר דקות בלבד, אבל הוא האיש שאני חב לו את חיי".
חמש זוגות עיניים נפערו בתמהון.
יוסף הניח את מצחו על השיש ופרץ בבכי.
הוא הוציא מכיס חליפתו נר נשמה, הטמין אותו במתקן הנרות שבשולי הקבר, והדליקו.
"בדיוק לפני שנה ושבועיים אושפזתי במחלקה האונקולוגית לאחר בדיקות שאומתו. העתיד לא נראה מזהיר, בעיקר לנוכח מצבי הרפואי העדין והמורכב. ליבי אמר לי שמן האישפוז הזה אני יוצא רק לכיוון אחד. אני איש עם המון עסקים, כך שזימנתי לישראל את המנתח הכי מפורסם בעולם. ביום חמישי, ערב הניתוח, יצאתי לשאוף אויר צח בגינת בית החולים. השמש שקעה, ושרכתי רגלי בין המסדרונות השוממים של קומת המרתף בדרך למעלית. לפתע הבחנתי בשלט "בית כנסת". אמרתי לעצמי: "יוסף, אתה עוד מעט בן 80, מאז שעלית לתורה לבר-מצווה לא ביקרת בבית כנסת. הנה הזדמנות". פתחתי את הדלת בעדינות. נרות נשמה חשמליים ריצדו בכותל ממולי, אך חוץ מהם, החלל היה אפל לחלוטין. בחסות החשיכה הצלחתי להבחין במישהו שפניו בלועות להן בפרוכת המשתלשלת לנוכח ארון הקודש. שתקתי. לא רציתי להביך את האיש, ואז שמעתי מונולוג מצמרר.
"אבא, אבא, אני אוהב אותך. אני מודה לך על ה-כ-ל. על האשה הנפלאה שנתת עמדי, על ארבעת ילדי המתוקים, על הבית, על הפרנסה, על שנים יפות של יהודי מאמין. אבא, אבא, אני גם מודה לך על המחלה. אני יודע שמחלה, פרושה מחילה, אתה רוצה למחול לי על פשעי ועוונותי ולכן קיבלתי במתנה את המחלה, שהם מכנים ארורה, אך בשבילי היא מבורכת. אבא, אני מודה לך על היסורים הנוראיים, על הכאבים המשתקים, על קוצר הנשימה, על הריאות המחרחרות שלי, על הלב המקרטע ועל הגוף המתפורר. תודה!!! אני אומנם נגר פשוט, ויהודי פשוט, אבל השנתיים האלה, של התופת והטיפולים והדמעות, רוממו אותי עד לכסא כבודך. אני יודע להעריך כל ברכה, כל תפילה, כל טעימה, וכל לימוד תורה. אני מזוכך וצלול מעבירות העולם הזה, עד שיש בי תאווה אינסופית לבוא לגור במעונך, בין ידיך. כן אבאל'ה שבשמיים, השבוע אני עדיין כאן, אבל בשבוע הבא אני אצלך. אנא קבל אותי במאור-פנים, נשק אותי, חבק אותי, אני הבן שלך. אני בן שאין בו מתום מלבד אהבה גדולה אליך. להתראות, בנך חיימק'ה".
יוסף נרעד ועיניו התנוצצו בין צללי הערב.
"אחר-כך הוא צעד לאחוריו, פניו לארון הקודש, מושך בידו הימנית את מכונת ההנשמה. הוא לא הבחין בי. הוא יצא למסדרון, ואני עוקב אחריו. חיימק'ה נכנס למעלית ולחץ על כפתור מספר שלוש. אחר-כך גם אני עליתי לקומה השלישית, ושאלתי את האחות הראשית "חיימק'ה נמצא כאן?" "כן" היא השיבה "חיימק'ה טבעוני מאושפז בחדר מספר 316". אני שהיתי אותה עת בחדר מספר 314. היינו שכנים. למחרת נותחתי. עד שחזרתי לעשתונותי חלפו חמישה ימים. בבוקר היום החמישי הבחנתי באחות הראשית ושאלתי "מה שלום חיימק'ה טבעוני?". היא הנהנה בעצב בראשה ואמרה "אתה מבין...".
שקט סמיך קנה שביתה בבית העלמין, מכסה בשמיכת הלילה כמה מילים של קדיש יתום "על ישראל" שניסו להתרומם.
"שתביני גברת טבעוני, חיימק'ה בעלך זכרונו לברכה, החזיר אותי להכיר את אבא ששכחתי. הייתי יכול למות כמו בהמה או חיה, מבלי לדעת שאי-שם יש מי שאמור לקבל את פני, ולצפות ממני לאיזושהי התעלות, לקומץ מצוות ומעשים טובים. לא נותר לי הרבה זמן לחיות, אבל את המעט שנותר לי, אני חי כמו יהודי אמיתי. ואת הזכות הזו אני רושם בחדרי ליבי הזקן, לכבודו של חיימק'ה טבעוני, בעלך ואביכם".
יוסף צעד לאיטו לעבר מכוניתו. התיישב בה, נופף בידו לשלום, התניע, ונעלם באפילה..."השמש טבעה לגמרי בים" אמר הבכור.
עוד שנה חלפה. עוד מעט נוסעים לבית העלמין.
אורנה שולפת מתיבת הדואר מעטפה עבת כרס. "משרדי עורך הדין ציון בן הרוש". היא פותחת בזהירות ולנגד עיניה כעשרה דפים משורכים, ביניהם מכתבו של עורך-דין בן הרוש: "גב' טבעוני שלום, מצ"ב העתק צוואתו של מרשי יוסף הרבליט ז"ל. מה שאותך מעניין זה סעיף 17. וכן המכתב המצורף בסוף הצוואה".
"הנני מוריש 400,00 דולר, לארבעת היתומים של משפחת טבעוני, מורדכי, ראובן, יעקב ושמעון, בני חיים ואורנה טבעוני. סכום זה נמצא בחשבון בנק לאומי בע"מ מס' 60701173, בתל אביב. כל ילד עם נישואיו יקבל 100,000 דולר".
הדף האחרון, כתב ידו המצולם של יוסף הרבליט ז"ל.
"גבי טבעוני הנכבדה, בזכות בעלך אזכה לבית חשוב בעולם הבא (כך אני מקווה), הנני רואה לעצמי חובה וזכות להיות שותף בבנין הבית הגשמי של ארבעת בניו, בנייך. אין גבול להכרת-הטוב שלי לבעלך, שלא זכיתי להכיר. אולי אזכה להכירו בעולם הבא. הלוואי. שאי ברכה. יוסף הרבליט".
"תודה חיימק'ה, שאתה בעזרת השם, דואג לנו גם אחרי הסתלקותך" דמעה אורנה על משטח השיש הצונן.
"עוד שעה שקיעה אמא, לא נעים להישאר בחושך". ביקשו הילדים.
