"ברוכה הבאה לנצרים", אמרו לה בנימה של "עברת את טבילת האש והתקבלת"...

לאה התגוררה בנווה דקלים. כאשר סיימה תואר ראשון הפנתה בקשה לרכזת הגנים לעבוד כגננת במועצת חוף עזה. יום לפני תחילת הלימודים, באלול תשס"א, קיבלה טלפון ונאמר לה: "פותחים גן חדש בנצרים. תוכלי להיות שם גננת".

לא הייתה לה הצעה טובה יותר והיא אמרה לעצמה: מה שנותנים לי, אני לוקחת!

היא קבעה פגישה עם ועדת החינוך בנצרים. למחרת נסעה לראשונה בחייה לנצרים. הכניסה לא הייתה חופשית. היה צורך לנסוע עד מחסום קרני ומשם להמשיך באוטובוס או ברכב ספארי ממוגנים.

היא עלתה על ספארי והייתה עם עוד כמה חיילים מאחור. לפתע שמעה יריות. היא לא נלחצה במיוחד כי ידעה שהרכב ממוגן, אבל כשראתה מבעד לפתח הספארי נותבי אש החלה לפחד. החיילים הרגיעו אותה, אך ללא הצלחה. לבסוף הגיעו לנצרים בשלום.

בכניסה ליישוב קידמו את פניה שתי אמהות. היא אמרה להן נסערת: "ירו עלינו. אין מצב שאני נשארת פה!"

"ברוכה הבאה לנצרים", אמרו לה בנימה של "עברת את טבילת האש והתקבלת"...

הנשים הראו לה את הגן שלה שהיה שני קרוונים מחוברים. מסביב הייתה גדר פשוטה.

כך החלה שנת הלימודים. היו לה עשרים ואחד ילדי חמד בני שלוש (אחד מהם היה יואב פוגל הי"ד). מדי פעם הציר היה פתוח ולעתים סגור, לעתים היו יריות והכל הפך לשיגרה. בימי שישי בדרך כלל הציר היה סגור ולאה הגיעה כמעט תמיד לנווה דקלים בזמן הדלקת נרות. 

יום שישי אחד בין ל"ג בעומר ליום ירושלים הודיע בבוקר איציק הנהג:  "היום יש הודנה ואין שום התראה. נוכל לחזור הביתה ברבע לאחת".

אמה של לאה התקשרה ושאלה בדאגה אם הציר פתוח והכל בסדר. לאה לא הבינה מה פשר דאגתה המיוחדת והרגיעה אותה. 

בשעה רבע לאחת סיימה לאה את הפעילות בגן ויצאה לעבר האוטובוס. הנהג איציק המתין לה, לסייעת ולמטפלות מנתיבות בנסיעה לעבר מחסום קרני. האוטובוס יצא לדרכו.

לאחר חמש דקות נשמע בום נוראי.

טיל קלע פגע באוטובוס, נכנס דרך החלון העליון הלא ממוגן כשהוא מפזר רסיסים בכל רחבי האוטובוס ויצא ברובו מהחלון העליון בעבר השני.

האוטובוס הזדעזע והחל להעלות עשן. החלונות הממוגנים נעקרו ממקומם. נשמעו צעקות. באופן לא מובן האוטובוס המשיך לקרטע הלאה. חלק מהנשים נכנסו להלם ואף התעלפו.

לאה צעקה לאיציק הנהג: "יש פצועים!"

היא נפצעה ברגלה ונשרטה בפניה. אז ראתה בחורה אחת, שהייתה מטפלת במעון שנפגעה קשה ברגלה. הבחורה הייתה בהלם ולא הסכימה שיגעו בה.

לאה החלה לקרוא פסוקי תהילים שידעה בעל פה ונשים אמרו אחריה 'אמן'. תוך כדי כך דיווחה לנהג מה המצב.

ואז ראתה בחורה שנמצאת במצב חירום. דם זב ללא הרף מצווארה. מבלי לחשוב יותר מדי לאה לחצה על המקום הפגוע כדי לעצור את שטף הדם. כל אותו זמן המשיכה לזעוק תהילים. לפתע שמעה כי נורו לעברם יריות וצעקה לכולן להתכופף.

אחרי שבע דקות נצחיות הגיעו למחסום קרני, שם חיכו להם אמבולנסים והצוותים החלו לטפל בכל הפצועות. לבסוף ניגשה אליה אחות מהישוב ושאלה:

"את לחצת על צווארה של הבחורה שדיממה?"

"כן".

"תדעי לך שהצלת את חייה. הכנסת את הרסיס פנימה וגרמת לעצירת הדם מעורק חשוב".

לאה לא הסכימה להתפנות לטיפול רפואי הקל לו הייתה זקוקה ודרשה שיסיעו אותה לביתה בנווה דקלים. היה חשוב לה להגיע לשבת הביתה. בדרך התקשרה לאמה ואמרה:

"אמא, עברתי כעת פיגוע וברוך השם ניצלתי!"

"מה את אומרת?! מאוד דאגתי לך היום. לא היית צריכה ללכת לעבודה!"

"למה דווקא היום?"

"חלמתי ביום רביעי כי שבעת הילדים שלי טובעים בנהר שזורם בחוזקה. הצלחתי למשות את כולם, ואילו אותך הצלחתי רק לתפוס, אבל לא למשות מן המים. למחרת חלמתי אותו חלום בדיוק ודאגתי לך יותר. לכן התקשרתי הבוקר".

לאה שמה לב כי תיקה שהונח בעת הפיצוץ על בטנה היה מלא ברסיסים, ולא רצתה לחשוב מה היה קורה אילולי היה מונח שם.

הנוף הפסטורלי המרהיב של נווה דקלים לפני כניסת שבת השכיח ממנה לרגע את העובדה הפשוטה שהנסים בגוש קטיף הפכו לחלק בלתי נפרד מהטבע. 

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10751

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=2102

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, בוחן כליות ולב, שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.