במדבר

[1]  א,א: באחד לחודש השני בשנה השנית: מדוע חשוב לציין את תאריך המפקד? ת: התורה מציינת תאריכים בעלי משמעות לרצף הסיפורי. בתקופה זאת של השנה השנייה לצאתם ממצרים, החל מראש חודש ניסן, כל שבועיים בערך היה אירוע משמעותי אחר: בשנה השנית בחודש הראשון באחד לחודש – הוקם המשכן (שמות מ,יז), ב- 14 בו – הוכרז על קיום הפסח במועדו (במדבר ט,א), שהרי כבר יש משכן, באחד לחודש השני – ניתן צו אלוהי לפקוד את העם (במדבר א,א), ועוד באותו יום הוקהלה כל העדה לצורך המפקד (פסוק י"ח), וב- 20 לחודש השני – הודעה על תחילת המסעות במדבר (במדבר י,יא). מכאן שהמפקד היה נחוץ כדי לתכנן את המסעות, איזה שבט יצורף לאיזה דגל, ומי ילך ראשון ומי אחרון, מי בצפון ומי במזרח, וכד'.

[1]  א,ב: שאו את ראש כל עדת בני ישראל: ש: מהו לשון 'שאו', ומדוע לא 'תפקדו' או 'תספרו'? ת: לשון 'שאו' משמש בהוראת 'לרומם'. בפסוק ג' נאמר 'תפקדו', ומי שנפקד ייחשב לבן העַם, עִם שֵם ברור וייחוס ('למשפחותם לבית אבותם'). כל מי שלא נפקד – והוא בגיל המתאים, אינו נחשב לבן העַם, ואינו נוחל, וכנראה גם אינו חייב במצוות ה'. הוא מעין 'ערב רב' הנספח אל העם. כאשר ה' רוצה למנות את האנשים הוא מציין בלשון 'פקידה': וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּקֹד כָּל-בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֶּן-חֹדֶשׁ, וָמָעְלָה; וְשָׂא, אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם (במדבר ג,מ), ומתוך המפקד מנשאים, כלומר מחשיבים ומרוממים רק את המספר הסופי של הבכורים, 22,273, לצורך חישובי פדיון הבכור. כאשר ה' רוצה לרומם את בני קהת מתוך שבט לוי (עקב תפקידם המיוחד לשאת את הארון, השולחן, המנורה והמזבחות; ג,לא) הוא אומר: נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת, מִתּוֹךְ, בְּנֵי לֵוִי (ד,ב).

[1]  א,ב: במספר שמות, כל זכר לגולגלותם: ש: מדוע צוו משה ואהרן (פסוק ג') לספור את העם לפי גולגלות, הרי בעבר צוו לספור רק לפי מחצית השקל לאדם (שמות ל,יב-יג)? ת: הציווי לספור לפי מחצית השקל חל רק כאשר היוזמה למפקד באה מצד משה או העם ("כי תשא", לרצונך), אך אם המפקד בא כציווי מאת ה', הרי הספירה היא לפי גולגלות, וכן נפקדו בלי מחצית השקל גם בני קהת (במדבר ד,ב) וכן בני גרשון (במדבר ד,כב), ועוד.

[1]  א,כד: במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה: ש: מדוע משבט גד ואילך לא נמנו לגולגלותם (כמו ראובן ושמעון), אלא רק "במספר שמות"? ת: אולי דווקא שבטי ראובן ושמעון נמנו גם בשמות וגם לגולגלותם, כיוון שלא היו אמינים, לאור עברו של ראובן (במעשה בלהה) ושמעון (במעשה דינה וחמור ושכם) והם היו צריכים השגחה מיוחדת על ספירתם. אם נחשוב שהסיבה לכך היא שהתורה מקצרת, אם כן מדוע האריכה התורה וציינה בכל שבט ושבט "במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא" אפשר היה לקצר גם כאן, ובפרטים נוספים החוזרים על עצמם.

[1]  ונשיא לבני גד אליסף בן רעואל: ש: האם שם אביו של אליסף רעואל או דעואל, כפי שנכתב במינויו (א,יד)? ת: נראה ששמו דעואל, וכך הוזכר גם בקרבנות הנשיאים (במדבר ז,מב-מז). נראה לי (כמו"ל וכמגיה) 'טעות סופר' לכתוב 'רעואל', שהיה שֵם שגור יותר, גם מבני עשו (בראשית לו,יז), וגם אבי יתרו (שמות י,כט). ואולי שמו היה גם רעואל וגם דעואל.

[1]  ג,א: ואלה תולדות אהרן ומשה: ש: מדוע נמנים רק בני אהרן (פסוק ג') ולא בני משה, כפי ש"מבטיח" הפסוק? ת: משה נפרד מבניו (גרשום ואליעזר) לאחר ביקור יתרו במדבר, והם כלל לא נפקדו כעם ישראל, ולא כשבט לוי. אם כן, מדוע בכל זאת הוזכר משה ב"ואלה תולדות" שבפסוק זה? כדי לרמוז ב"חצי פה" על חלקו של משה במותם של נדב ואביהוא בני אהרן, בכך שלא הדגיש את איסור "אש זרה" לפני מותם, אלא רק "אחרי מות" (ויקרא טז,א).