לאחר שבעת ימי המילואים במשכן,מברכים משה ואהרון את העם,וכבוד ה' נגלה במשכן "..ויֵרָא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח..ויַרא כל העם וַיָרֹנוּ וַיפְּלוּ על פניהם"(ויקרא ט\כג-כד).מצד אחד הם שמחים,שרים (וירנו-לשון רננה),ומצד שני-נופלים אפיים ארצה,כמו עבד לפני אדונו.לנפילת אפיים בתנ"ך יש כמה משמעויות,משמעות אחת-התבטלות מול אשיות גדולה (כמו יעקב בפגישתו עם עשו,השתחווה 7 פעמים,בראשית לג\ג).לעומת זאת נפילת אפים נעשית גם בזמן צער(כמו בחטא המרגלים,במדבר יד\ה) או בגילוי שכינה(כמו בנבואת אברהם בראשית יז\ג, ונבואת שאול המלך,שמ"א יט\כד).במקרה שלנו עמ"י זוכה להתגלות כבוד ה', שבעקבותיה הוא גם שמח וגם נופל אפיים!משמע שבמצב הרוחני הכי טוב של עמ"י הם בשמחה ובכניעה מוחלטת!כשאלישע הנביא רוצה להינבא הוא מבקש שינגנו לו!(מלכים ב,ג\טו),כשדוד המלך זוכה לעלות את ארון ה' לעיר דוד-הוא "..מכרכר בכל עֹז לפני ה'.."(שמו"ב,ו\יד,ההפטרה השבת).הניגון השירה והריקוד מביאים את האדם לשמחה אמיתית!!לא באתי לחדש שום דבר,הרי זה פסוק מפורש בתהילים:"עִבדוּ את ה' ביראה וגִילוּ בִּרְעָדָה"(תהילים ב,יא)עבודת ה' צריכה לבוא משמחה ומיראה!שמחה לא סותרת יראה.אדם שמח בדבר שהוא אוהב,וכמו השיר:"אם יהודי היה יודע כמה הקב"ה אוהב אותו..היה שמח ורוקד 120 שנה.."\עדי רן.כשאדם שמח בה' ואוהב אותו-ממילא הוא מכבד אותו,נותן לו כבוד.נפילת האפיים היא לא יראת הפחד,נכון-צריך לפחד מה',אבל זה לא פחד,זוהי יראת הרוממות.בעל התניא זצ"ל אומר שמתוך הסתכלות בגדולת ה',"איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבו לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך ופחד ה' בלבו ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה.." כשאדם מגיע להשגה בהירה של הבנה כי הכל מה', ושה' נמצא בכל דבר ואין דבר ברמתו-הוא מגיע גם ליראה וגם לאהבה!אהבה עזה כמו אש שרוצה להתפשט.אהבה אין סופית ויראה אמיתי (ביאור תניא,הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ שליט"א,ע' 100-101).

שבת שלום וכל טוב.