פרשת שמיני – ביאור "שאלה ופשטה" מאת אי"ם, מתוקן

^[1]  י,א: ויקריבו לפני ה' אש זרה: ש: מהי אש זרה, ומה היה חטאם של נדב ואביהוא? ת: בני אהרן לא קבלו הוראה מדויקת כיצד להקטיר את הקטורת, ומנין להדליק אש על מזבח הזהב (מזבח הקטורת). ההוראה הגיעה מאוחר יותר: וְלָקַח מְלֹא-הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי-אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ, לִפְנֵי יְהוָה; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת-הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדוּת--וְלֹא יָמוּת. (ויקרא טז, יב-יג). הם סברו כי גם הפעם האש אמורה לרדת מאת ה' על המחתות לפני הקטרת הקטורת, כפי שירדה אש מאת ה' על קרבנות החטאת של אהרן ושל העם (ט,כד). דבר כזה לא קרה, והם לא שאלו אלא יזמו, ובעצמם נתנו בהן אש, היא "אש זרה", אש שאינה מאת ה'. כדבר הזה קרה עם קורח ועדתו. משה אמר להם לקחת מחתות ולתת עליהם קטורת, ואילו הם גם נתנו בעצמם אש: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ. וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת (במדבר טז,יז-יח), ואכן העונש היה בהתאם לחטא: וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת (במדבר טז,לה).

^[1]  י,ג: וידום אהרן: ש: מדוע שתק ולא זעק לאחר שמתו שני בניו? ת: לאחר שמשה נחם אותו (בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד), אהרן הבין שנעשה לו חסד גדול מאת ה' בעניין חטא העגל, שהרי ה' מקדש עצמו בהתחשבנות עד מוות בקרוביו כדי לזכות בכבוד מהעם, ואילו הוא לא נענש. תגובת ה"אלם" של אהרן מבטאת מצד אחד צער זועק לשמים, ומצד שני הודאה על כי אין לו "פתחון פה" להתלונן על מות בניו, בכך שהוא עצמו לא נענש על חלקו בחטא העגל.

^[1]  יא,ה: ואת השפן: ש: מדוע מזכירה התורה את השפן והארנבת, לאחר שכבר הזכירה את הגמל, והרי שלושתם בעלי תכונה דומה (מעלי גרה ואינם מפריסי פרסה)? ת: הגמל מתואר כך שבהווה אינו מפריס פרסה (ופרסה איננו מפריס), השפן מוזכר בלשון עתיד (ופרסה לא יפריס) ואילו הארנבת בלשון עבר (ופרסה לא הפריסה). התורה באה לציין שאם חיה כלשהי תתגלה בעתיד, או הייתה בעבר באחד מ"גלגוליה", ללא הפרסת פרסה, היא אסורה באכילה.

^[1]  יא,מד: וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ: ש: מדוע רק על השרץ נאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם", ולא גם על הבהמה, העוף והדגים הטמאים? ת: השרץ נאסר באופן גורף (כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע, עַד כָּל-מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--לֹא תֹאכְלוּם, כִּי-שֶׁקֶץ הֵם; פסוק מב). יתר החיות (מן הבהמה, העוף והדג) – יש בהן מותרות ויש אסורות, מכאן ששרץ חמור מכל החיות לעניין אכילה.