שביעי של פסח

בעניין נס קריעת ים סוף

כתב בספר "אוהב ישראל" בעניין זה של קריעת ים-סוף שיש שתי הנהגות של הקב"ה עם עם ישראל:

א)      הנהגה תמידית של "מלך במשפט יעמיד ארץ לתת איש כגמולו" והיינו שהקב"ה נותן אדם שכרו לפי מעשיו – אם לטוב ואם למוטב. אעפ"י שאין האדם משפיע במעשיו שום דבר על הקב"ה, רצונו של ה' כך להנהיג את עולמו בכדי שתהיה בחיקה חופשית ביד כל אדם.

ב)      ישנה הנהגה אחרת, שלפי דבריו נקראת "הנהגה עצמית" של ה' ית', והיא מצד שהוא טוב ורוצה להיטיב לברואיו, ואינה קשורה לכלל אם ישראל הולכים בדרך הטוב או לא, כי מה זה משנה מצד הקב"ה עצמו שהוא רוצה להיטיב לברואיו?

לפי זה הוא מבאר, ניתן להסביר את מה שאמר השר של מצרים (מובא בזוהר ח"ב ק"ע:) שאמרו ההלו עובדי עבודה זרה והללו וכו' שבאמת מצד הדין הפשוט  ישראל באותו זמן לא היו ראויים לאותו נס ולהינצל ממצרים. ברם, כשבאו אל הים כתוב ששבטו של בנימין מסר את נפשו ראשון וירד לים (עיין סוטה ל"ז.), ולכן בזכות מסירות הנפש הגדולה הזו זכו בני ישראל לאותו נס. והטעם הוא כי מסירות נפש ממש הינה נחשבת עבדות שלמעלה מהטבע, למעלה ומעבר ממה שנדרש מעבד רגיל, ולכן מידה כנגד מידה הם גם זכו להשגחה מיוחדת מאת ה'.