"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" (דברים לא,יד). 'ד"א: "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ", למה נגזר עליו מיתה בזה לשון "הן"? רבנן אמרי: למה"ד? לאחד שכיבד את המלך והביא לו דורון חרב חדה. אמר המלך: התיזו את ראשו בה! א"ל אותו האיש: אדוני המלך! במה שכיבדתיך בה אתה מתיז את ראשי? כך אמר משה: רבש"ע! ב"הן" קילסתיך, שכן כתיב (דברים י, יד): "הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים" וגו', וב"הן" אתה גוזר עלי מיתה? א"ל הקב"ה: שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות. א"ל: אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים, ואמרת לי: (שמות ד, א): "הן לא יאמינו לי"?. הוי "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ"' (דברים רבה ט,ו). מה התשובה של ה' שמשה אמר שבנ"י לא יאמינו לו, במה זה קשור למיתתו? נראה ע"פ המשך המדרש שזה קשור בזה, שהרי אומר המדרש 'א"ל הקב"ה: שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות' שבפשטות הכוונה שכעין אומר על משה שרואה רק את הזכות של עצמו ולא את השלילה ולכן כך טוען (כמו שכן רע, שרואה את הכספים שנכנסים [שזה חיוב] ולא את ההוצאות [שזה השלילה] ומקנא); אולם לכאורה זה מיותר כל האמירה הזו של דימוי לשכן (אמנם בפשטות זה מדגיש יותר את הדבר, וגם נותן יותר איכות לדרשה, אבל בכ"ז יכל שלא להאמר), וכן המשל של המלך לכאורה לא מובן מה עשה אותו אדם שלכן המלך אמר לחתוך את ראשו ועוד בחרב שהביא לכבדו? לכן נראה שבאו חז"ל לרמז בכך על סיבת האמירה בלשון "הן", שבא הקב"ה לומר למשה שסיבת מותו זהו חטאו בחטא מי מריבה, שהכה את הסלע או על שכעס אז (מחלוקת בחז"ל, ורש"י ורמב"ם); שמדוע חטא? אלא שבמשה בערה אש קנאה לשם ה', ולכן כעס כשבנ"י דרשו מים בצורה לא מכובדת, שלא למדו כלום לאחר כ"ך הרבה שנים שה' מנהיגם בחסד במדבר ונתן להם תמיד מים. כך שהבסיס הוא הקנאה לכבוד ה' שמשה ידע את מעלת ה' ולכן הקפיד על כך מאוד. לכן אמר לו הקב"ה שאמר על בנ"י "הן לא יאמינו לי", שמשה דרש את כבוד ה' ולכן לא רצה שיצא מצב שבנ"י יפקפקו בשליחותו בשם ה', שאין זה לכבוד ה'; וגם אז זה היה גילוי דרך בנ"י, שדן אותם לחובה שלא יאמינו, כך שזה כשורש של חטא מי מריבה (קנאתו לה' בגילוי על בנ"י). לכן גם זהו כמו שכן רע שרואה את ההכנסות ולא את ההוצאות, שזה אותו כסף רק שמשמש פעם לכאן ופעם לכאן, שזהו שדברי משה על מעלת ה' "הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", שמדגיש את מעלת ה', זה גם הדבר שגרם לו לומר "הן לא יאמינו לי", וזהו גם השורש של חטא מי מריבה, כך שזהו כמו הכסף שמשמש לשני הדברים בדברים השונים. (גם בפס' של מעלת ה' מזכיר משה את עורלת ליבם של בנ"י: "הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. רק באבתיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה. ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד" [דברים י,יד-טז], שמעלת ה' דורשת שהאדם יהיה צדיק לגמרי, ולכן מזכיר משה את החיסרון בבנ"י, כמו שראה משה לשיטתו שלא מושפעים מספיק מידיעת מעלת ה'). זהו גם המשל של המלך והחרב, שלא נאמר על מה מגיע לו עונש? אלא שכנראה הכוונה לרמז שחייב עונש על עצם הבאת החרב, שאמנם הביא לכבוד המלך, אבל זה דבר שלא ראוי להביא ולכן התחייב; שכך משה עשה דבר לכבוד ה', אבל בזה עצמו יש גם חסרון שפעל נגד ה' בעקבות זאת (שזה מתגלה קצת גם בדבריו שהזכיר את עורלת ליבם יחד עם הזכרת מעלת ה'; והרי ה' לא רוצה שיבואו להקפיד על בנ"י גם אם זה לכבודו). אולי גם בנוסף, דברי משה "הן לא יאמינו לי" נאמר בהקשר לשליחותו להוצאת בנ"י, שזהו תגובת משה לדברי ה': " ... ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבתיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר. לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם ה' אלקי אבתיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש. ושמעו לקלך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלקי העבריים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו" וגו' (שמות ג,יד-יח), שעל זה ענה משה "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שם ד,א). כך שזה דבר שקשור ליציאת מצרים לא"י, ואף לאמירה שילכו לעבוד את ה' (בזבחים), כך שהיה בזה גילוי של חוסר אמונה בבנ"י בהקשר לא"י והחיבור לה', שכך גם נעשה במרגלים שלא האמינו שהארץ טובה כדבר ה', ולכן שלחו מרגלים, וה' כעס על משה ואמר שלא יכנס לארץ ("גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם" [דברים א,לז]), כך שזה כהמשך מהשורש שמשה אמר שבנ"י לא יאמינו לו בדבר ה', שכך גם במרגלים הסכים שישלחו כי לא העריך את בנ"י כראוי שחשב שיש להם ספקות קשות על הארץ (שלא מעריכים את א"י ואת כבוד ה' שאמר להם את האמת שהארץ טובה) ושלכן לא יסכימו אם יסרב להם. וזה קשור גם למעלת ה' ב-"הן לה'" וגו', שאמר את מעלת ה' ושבנ"י צריכים לתקן את עורלת ליבם שאינם מספיק מאמינים בה' ולכן חוטאים, שזהו שלא העריך מספיק את בנ"י (אמנם אמר זאת לכבוד ה', אבל היה בזה גם קצת גילוי שלילי על שבנ"י לא מספיק מאמינים, כך שזהו כמו החרב שהיא הכבוד והיא השלילה ושלכן התחייב בעונש; וכן כהכנסה והוצאה שזה אותו אחד שקודם נכנס ועכשיו מתגלה שיש בו גם שימוש להוצאה, שכך היה בזה חיוב בדברי משה אבל בו עצמו יש גם עניין שיתגלה לשלילה בהמשך). (אולי כיון שבדברי משה "הן לא יאמנו לי" רמז שבנ"י לא מספיק מאמינים בה' ובקשרם לארץ, לכן דבר ראשון נאמר לו האות עם הנחש, שמסמן על שסיפר לשוה"ר: '"ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה" כלומר: מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני. הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר (שם ד, לא) "ויאמן העם", בני מאמינים שנאמר (בראשית טו, ו) "והאמין בה'". תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו שנאמר (שם ג, ה) כי יודע אלקים"' וכו' [שמו"ר ג,יב]; אבל גם יש בנחש גילוי של נגד דבר ה' וכן שבעקבותיו נעשה שגורשו מגן עדן, שזהו כרמז שבדבריו יש לשוה"ר על בנ"י בגילוי של אי אמונה בה' ואי כניסה לא"י [כעין גירוש מגן עדן, שא"י היא מקום גן עדן שגבולותיו מובאים בבראשית בגבולות הארץ (שא"י היא גן עדן שבעולם)]).