"וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך. ושמעת בקול ה' אלקיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום" (דברים כז,ט-י). 'ועוד פתח ר' יהודה בכבוד תורה ודרש (דברים כז, ט) "הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם”, וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה! אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני' (ברכות סג,ב). לכאורה זה קצת דחוק בפס', שאינו פשט הפס', וכך הקשה מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' “כי תצא" אות ב'), לכן הסביר מרן הגאון ע"ד פשט הפס' שזהו יום שנעשו לעם, כיון שבעברם את הירדן קיבלו עליהם את הערבות, שיענשו גם על הנסתר (או על הנגלות, תלוי במחלוקת ר"י ור"נ); שבזה נעשו לעם – שהם מאוחדים כעם. נראה שאולי אפשר שדרשת ר"י באה על גבי הפשט, כעומק היוצא מהפשט (ומה שהביא בדבריו זה התוספת שנלמדת בעומק, שהיא שייכת לעניין כבוד התורה, ולכן אמר זאת כשבא לדבר על כבוד התורה). מדוע התורה חביבה על לומדיה בכל יום כיום נתינתה מסיני? בפשטות זה משום מעלת התורה, חביבותה (כמו שאומר 'חביבה תורה'). אולם אפשר שיש בזה עומק שיש חיבור מחודש כל הזמן לתורה, שבכל יום כעין התורה מתחברת ומתגלה עלינו במעמד שונה, ולכן זהו כעין חדש. מדוע יש שינוי? זהו הפשט שמדבר על אחדות בנ"י (שנעשו לעם מאוחד), שבכל יום משתנה היחס בין האנשים, לפעמים מאוחדים יותר ולפעמים פחות; לכן יש שינוי באחדותנו – לא מצד מהות האחדות שהיא תמידית (ולכן יכולים להוציא את האחר ידי חובה בברכות, ולהיות שליח, וכן נענשים על חטאי האחר, שכל זה נשאר תמיד בשל מהות אחדותנו), אלא בגילויה בפועל ברגש וברצון. אחדות ישראל – היחס האחדותי הוא הבסיס לגילוי ה' בעולם, הוא הבסיס לתורה: '"אֶסְפָה לִי". זש"ה (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה". למה"ד? לפלטין שהיתה בנויה על גבי הספינות, כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת. כך "הבונה בשמים מעלותיו", כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עשוין אגודה אחת. לכך נאמר "הבונה בשמים מעלותיו", אימתי? "ואגודתו על ארץ יסדה". וכה"א (דברים לג, ה): "ויהי בישורון מלך". לכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי" למה? שכינוסן של צדיקים הנייה להם והנייה לעולם' וכו' (במדבר רבה טו,יח). כסא ה' תלוי כביכול באחדותנו, שזהו שגילוי ה' בעולם (שזהו כסאו – שה' מתגלה אז כמלך [שלכן דרשו חז"ל (תנחומא “כי תצא” סימן יא) על ירושלים שהיא כסא ה']) נעשה דווקא כשיש בנו אחדות, שלכן אז כסאו כביכול מבוסס. שזהו שהתורה קשורה לאחדותנו (כיון שהתורה קשורה לכלל בנ"י כאחד, שחלה ע"י כולם יחד). לכן דרשו זאת על אסיפת הזקנים ("אספה לי" וגו') – הסנהדרין, שהם מלמדים את התורה לישראל, שהאחדות זהו הבסיס לגילוי תורה; ולכן גם הביאו את הפס' “ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג,ה), שמעבר ללימוד שה' מלך כשיש אחדות ("מלך … יחד שבטי ישראל"), גם רמזו שבפס' קודם נאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” (שם,ד), שזה קשור בזה – התורה קשורה באחדות שמגלה את ה' בעולם שזהו עניינה של התורה. לכן גם התורה נתנה דווקא כשהיו באחדות (מכילתא שמות יט,ב), שרק ככה יכולה התורה להתגלות ('גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, "ויחן שם ישראל" (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת – הרי השעה שאתן להם את תורתי' [מסכת דרך ארץ, פרק השלום]). ממילא כיון שיש אחדות בגילויים שונים, אז גם החיבור לתורה מתגלה בגילויים שונים, ולכן כל יום נעשה כעין חיבור חדש לתורה, ולכן לומדי התורה מרגישים תורה בצורה אחרת, ולכן כל יום כעין חיבור תורה מחדש. נראה שלכן דרשו בהמשך את הפס': '"הסכת" עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה' וכו' (ברכות שם), שהתורה תלויה באחדות, ולכן קשורה דווקא ללימוד בחבורה (מעבר לעניין של בירור האמת שנעשה דווקא בחבורה). לכן יוצא שדרשת ר”י זהו העומק שיוצא מכח פשט הפס' – של עניין האחדות בישראל. (נראה שזה קשור לעניין מעמד הר גריזים והר עיבל שמובא מיד בפס', שיש בזה גילוי האחדות – ששם קיבלו עליהם את הערבות; ובנוסף גם נראה שהדברים שנאמרו שם הם דברים שנעשים בסתר, שזהו עניין גילוי האחדות, שבגלוי אדם לפעמים עושה שלא כמחשבתו אלא רק כלפי חוץ, אבל בסתר מרשה לעצמו לעשות כרצונו, ולכן זהו כרמז למחשבתו הפנימית, האם באמת מאוחדים או שלא). נראה שלכן בפס' נאמר פעמיים "היום": “הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך", ו”אשר אנכי מצוך היום"; ש"היום" הראשון מדגיש שנעשו לעם לה', שהם באחדות ולכן אז הם עמו של הקב"ה שמגלים את שמו בעולם, שזה נעשה ע"י התורה, שזהו ה"יום" השני שמורגש כאילו היום ה' מצווך (ובזה יובן שלכאורה היה ראוי יותר דרשת ר"י להאמר על הנאמר "היום" בפעם השניה ולא הראשונה? אלא שבא לומר את כל הפס' כדי לחבר ביניהם כדי לדרוש שבכל יום כחדשים בשל האחדות).