"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ"

(דברים כו, י-יא)

פרשת השבוע כותבת לנו על מצוות הביכורים. החקלאי מביא את ראשית היבול, את הפרי הראשון, לבית המקדש וביחד עם הכהן מניפם ומתאר את סיפור תולדות האומה (דברים כו, ה): "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה...". אחרי התנופה והאמירה יש להניח את הביכורים ליד המזבח, ובסוף בשיאו של מעמד הביכורים מצווה האדם להשתחוות "וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ", ומתוך כך מגיעים ל: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

ההשתחוויה מופיעה כאן כפסגת סדר הבאת הביכורים. מה משמעותה?

בדברי הרב קוק זצ"ל ב"עולת ראיה" (א, עמ' פח) אפשר למצוא שלוש מדרגות בהשתחוויה. ברובד הראשון, בהשתחוויה יש התבטלות החומר כלפי הקודש, יש בה הצהרת כפיפות הגוף לרוח, להביע את האמת עד כמה החוסן הפיזי הוא כאין וכאפס לעומת הנצח האלוקי, כפי שבא לידי ביטוי בדברי אברהם אבינו בעקידה (בראשית כב, ה): "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" - יש מי שנשאר עם החמור, עם החומר, ויש מי שהולך להשתחוות.

מעבר להפגנת כפיפות החומר כלפי הרוח, להשתחוויה יש רובד נוסף. האדם הפשוט מכפיף ומשייך את כל הרצונות, המחשבות, התוכניות והיעדים שלו למערכת כללית ורחבה יותר - למלכות.

אלא שהמלכות בישראל מיוסדת כולה על סוד גדול. אפילו כשהיא בשיא שלמותה ותפארתה, בשיא עוצמתה בכל הזמנים כבימי שלמה, היא נקראת בפי חכמי הסוד: "קיימא סיהרא באשלמותא". גם כשהירח בשלמותו ומאיר במלוא עוצמתו, אורו אינו נובע ממנו, אלא מגיע מהשמש המסתתרת מאחוריו. כך גם מלכות ישראל כפופה למקור כוחה האמיתי, לקב"ה.

"התמסרות אל הקדושה הא-לוהית", כך מגדיר הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה שם) מהי השתחוויה. התמסרות אל הקדושה, התבטלות אישית הבאה מיסוד קבלת עול מלכות שמים. זו לא התבטלות במובן של אפסיות וחידלון, אלא התבטלות של רוממות, המעניקה לנו שייכות לדבר גדול.

ישנו רובד נוסף בהשתחוויה, כפי שנעשה בבית המקדש, שבו האדם היה משתטח וכל אבריו שמוטים. זהו מצב של חוסר תפקוד פיזי, מצב בו האדם כביכול מוותר לחלוטין על כוחות העשייה שלו ורצונותיו. המשתחווה מצהיר שאין לו בכלל רצונות משלו, הוא שמוט על הרצפה, ומי שירים אותו ממנה הוא הצו האלוקי בלבד.

מביא הביכורים מכריז - האדמה אינה שלי, והפירות - שלך הם. אתה הוצאת אותנו ממצרים, אתה הבאת אותנו לארץ, זהו פרי האדמה שאתה נתת לי. זוהי ההשתחוויה, והיא המביאה שמחה גדולה. לכן ההמשך הטבעי בפסוקים הוא: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב... אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" - מי שהצליח להגיע להתבטלות החומר כלפי הקודש, יקל עליו לתת מהחומר, מהיבול ללוי ולגר, לאנשים שזקוקים לו.

הרב אליעזר קשתיאל, מהספר: "סימן לבנים - שיחות פרשת שבוע"