דברי תורה לפרשת ראה
להבות אש קודש
לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה
פרשת ראה (תשפ"ב)
ברכות לישראל בגלוי ובסתר
רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה
אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה
אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם (דברים י"א כ"ו-כ"ז)
האדמור מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס זצ"ל הי"ד כותב
בפרשתנו, ודבריו נתפרסמו בספר שנדפס לאחר השואה מכתביו חקל יצחק,
וזלה"ק:
פירש רש"י על הכתוב ראה אנכי נותן, ברכה וקללה,
האמורות בהר גריזים ובהר עיבל. את הברכה אשר תשמעו על מנת אשר תשמעו, עכ"ל.
וצריך ביאור מה בעי בזה, הא הכל מפורש בקרא.
וי"ל דהנה מצינו ברכות מפורשות בלשון ברכה, וגם מצינו ברכות
נסתרות בלשון קללה, כדאיתא במסכת מועד קטן (ט' ע"ב) תזרע ולא תחצד, תעייל ולא
תיפוק וכו' ולא תחזי שתא חדתא עיי"ש[1]. ועיין
באור החיים הקדוש פרשת לך לך בפסוק (בראשית י"ב ג') ואברכה מברכיך [שם
ביאר הפסוק עפ"י הגמרא הזו]. וקשה מדוע לא ברכוהו בברכה נגלית, ולמה אמרו
הברכה בלשון קללה.
אכן הענין לענ"ד דאם אין חשש שהמקטרג יקטרג על הברכות אזי טוב
לברך בלשון ברכה, אבל אם חוששין לקטרוג אזי מברכין בלשון קללה, כדי שלא יבין
המקטרג שהוא ברכה, כי המקטרג אינו יודע המחשבה אשר בלב המברך. דאעפ"י שכתבו
התוספות בשבת (י"ב ע"ב ד"ה שאין) דאפילו המחשבה שבלב יודעין המלאכים
עיי"ש, אכן המעדני יום טוב ברא"ש ריש פרק ב' דברכות הקשה עליהם מקרא
דשלמה המלך שאמר (מלכים-א ח' ל"ט) אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם...וע"כ
אעפ"י ששומע המקטרג הקללה לא יקטרג, אבל הקב"ה...יודע המחשבה שהוא מכוין
לברכו ומקבל ברכתו. ועל כן יען התנאים במסכת מועד קטן חששו לקטרוג, על כן ברכוהו
בלשון קללה, והטעם שחששו לקטרוג י"ל [יש לומר] דהוא משום דראו ברוח הקודש
העובדא דאיתא בבבא מציעא (פ"ג ע"ב ופ"ה ע"א).
וא"כ אם ישראל שומרין התורה הקדושה בשלימות וליכא חשש קטרוג, אזי
מברכין אותן בלשון ברכה, אך אם ח"ו אין מקיימין התורה הקדושה וא"כ יש
קטרוג אזי צריכין לברכן בלשון קללה. וזה פירוש הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום
ברכה – נגלית, וקללה – ברכות בלשון קללה, את הברכה – נגלית אשר תשמעו, רוצה לומר
כאשר תשמרו ותקיימו מצוות ה' אלקיכם, והקללה – אם לא תשמעו וגו' אזי תקבלו הברכות
בלשון קללה מטעם הנ"ל.
ועפ"י זה יובן המדרש (דברים רבה ד' א') שמתחיל, הלכה מהו שיהא
מותר לקרות התוכחות בקריות[2] הרבה,
כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולן עכ"ל. ולכאורה אינו
מובן מה השייכות לכאן, הא בכאן לא כתיבי התוכחות אלא בפרשת בחקותי בפרשת תבוא?
אכן לפי הנ"ל יובן, דכיוון ששמענו מכאן דהקללות הם ג"כ
ברכות בלשון קללה, ואם כן הוה אמינא דמותר להפסיק בהן, וע"כ שאל המדרש 'מהו'
והשיב דאין מפסיקין בקללות, דאעפ"י דהן ברכות נסתרות מכל מקום כיוון שהן
בלשון קללה, אין מפסיקין בהן. עכ"ל החקל
יצחק מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס[3]
זצ"ל הי"ד[4].
לשמחה מה זו עושה באכילת בשר?
כִּֽי־יַרְחִיב֩ ה' אֱלֹקיךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒
וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר
בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר (י"ב כ')
בספר בית אברהם ברכת אברהם לרב אברהם שטיינר[5]
זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:
פרש רש"י
ז"ל לימדך תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר.
והנה בחת"ם סופר הקשה, האיך מתחיל התנא (ריש חולין) הכל שוחטין וכו' בעניני
שחיטה, דהוא להמית בעל חי, הלא פתח דבריך יאיר (עפ"י תהלים קי"ט
ק"ל). ותירץ משום דעם הארץ אסור לאכול בשר (עפ"י פסחים מ"ט
ע"ב) דמאי חזית דדמא דאדם סומק טפי מבהמה, אלא ע"י שאדם ע"י אכילתו
מעלה אותה למדריגה, לכן שרי לשחוט. ולכן שפיר התחיל התנא בדבר טוב, שיהיו הכל
ראויין לשחוט, ומלאה הארץ דעה את ה'.
ועפ"י דברי
רש"י אלו ג"כ יש לתרץ קושיה זו. דכיוון דאין אוכלין בשר אלא מתוך הרחבה ועושר, שפיר התחיל התנא
בדבר טוב שהכל שוחטין, שיהיו הכל ראויין לשחוט, ולאכול ויהא הרחבה ועושר, שפיר
התחיל התנא בדבר טוב 'הכל שוחטין' – שיהיו הכל ראויין לשחוט, ולאכול ויהא הרחבה
בעולם. עכ"ל הרב אברהם שטיינר זצ"ל הי"ד.
ה' יתירה ללמדנו שעסקי עולם הזה יהיו לשם שמים
וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔
וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ.
וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר
וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ
וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ (דברים י"ד כ"ה-כ"ו]
הרב דב לאבלוויטש זצ"ל בספרו דיבובי חן מבאר
בפרשתנו וזלה"ק:
קשה בשני הפסוקים, למה נכתב ונתתה באות ה"א בסוף התיבה,
הלא לפי כללי הלשון לא צריך שם ה"א? ונראה עפ"י דברי התנא במסכת אבות
(ה' י"ט) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של
אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב, אבל תלמידיו של בלעם הרשע
יורשים גיהנם . אשר פירוש הדברים הוא, שתלמידיו של אברהם אבינו לזאת נוחלין
עוה"ב אף שגם הם אכלו בעוה"ז
מפני שהם אוכלים לשם שמים, ממילא כל
אכילה ואכילה שלהם היא מצוה וכל ימי חייהם הם מלאים מצוות, וידוע שאת עוה"ז ברא ה' יתברך באות ה"א, לכן אמרה תורה
ונתתה על הכסף את חותם קדושת ה' יתברך, כדי שיביאך הכסף לעוה"ב, אל המקום אשר
יבחר ה' שתבוא שם, אבל אל תדמה בנפשך, שאם אתה רוצה לתת על כספך את חותם קדושת
ה' יתברך אין אתה רשאי להנות מכספך, אל תדמה זאת בנפשך, כי האמת היא להיפוך, ונתתה
הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכו' רק ואכלת לפני ה' אלקיך, ובזה תהיה עליו חותם קדושת
ה'.
ועל זה יש לפרש ג"כ דברי אדוננו בתהלים (ח' ד') יָרֵ֥חַ
וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה, אשר כתוב ג"כ ה"א בסוף התיבה,
לפי הנראה ללא צורך, אבל גם שם יש לומר שנרמז בה"א בסוף התיבה, לפי הנראה ללא
צורך, אבל גם שם יש לומר שנרמז בה' היתירה מה שאמר ירמיהו הנביא (ל"ג כ"ה) אִם־לֹ֥א בְרִיתִ֖י
יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי, וגם מה שאמר ה'
יתברך אם לא תקבלו את התורה, אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו, דהיינו שקיום שני
העולמות תלוי בזה, אם נותנים בני אדם על כל עניני העולם את חותם קדושת ה' יתברך.
[ולפני כן על הכתוב (י"ב כ') כִּֽי־יַרְחִיב֩
ה' אֱלֹקךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה
בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖
תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר כתב הרב, וזלה"ק]:
נראה תתאמץ לחיות באופן, שלא תצטרך לסגף את עצמך בתעניתים, בתשובת
המשקל ולמנוע ממך הנאת בשר, כי תחיה חיים טהורים וקדושים ויהיה ביכולתך להתיר לך
הנאת בשר בלי שום מגרעת. עכ"ל הרב דב לאבלאויטש[6]
זצ"ל.
קיום המצוה רק עפ"י ציווי ה' בלי פניות תשמור על מדות האדם
הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י
הָעִ֥יר הַהִ֖וא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־
בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב. וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ
תִּקְבֹּץ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר
וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַה' אֱלֹקיךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א
תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד. וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה
מִן־הַחֵ֑רֶם לְמַעַן֩ יָשׁ֨וּב ה' מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן־לְךָ֤
רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר
נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ. כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקיךָ
לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר
בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ (י"ג ט"ז-י"ט)
הרב אשר קלמן
בארון[7]
זצ"ל הי"ד מבאר מצוה זו הנראית שתכונת האכזריות שולטת בה, אולם מדבריו
נלמד כי ממנה פינה וממנה יתד לעבודת ה'
יתברך בכוונת האדם. דבריו מובאים באסופה אודים מאש (ח"ב עמ'
רי"ד-רכ"א במאמר 'פרקי גאולה ונצח') ואלו חלק מדבריו:
פעמים בעשיית
מצוות ומעשים טובים יכול האדם לפגום בכמה וכמה מידות טובות ולאבד אותם, עד שיצא
שכרו בהפסדו, כענין שנאמר בעיר הנדחת הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר
הַהִ֖וא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־
בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב. [הנה קרוב הדבר] שבקיום מצוה גדולה זו, יכולה
לכאורה להתעורר אצל האדם פתאום מדת הרחמים, עד שימנע מלקיימה כתקונה בדיוק כמו
שנאמר בתורה, כי אמור יאמר האדם בלבו, איך יתכן לגלות מדת אכזריות כזו להכות את
העיר ולהחרים אותה ואת כל אשר בה לפי חרב?!...האם אי אפשר לעשות בעיר הזאת משפט
המיוסד לא רק על דין כי אם גם על הרחמים? ומתוך כך באמת עלול האדם לבוא לידי
התרשלות בקיום מצוה גדולה זו ולעשותה שלא כמצווה בתורה אלא כפי שיורהו שכלו הנוטה
אחרי הרגשות לבו.
ובאמת יש מקום
לחשוש שקיום מצוה זאת כמצווה עלינו בתורה, עלול לפגום במדת הרחמים הטבועה עמוק בלבנו ובטבענו, אבל התורה אומרת לנו שאין
מקום לחשש זה שאנו עלולים לחשוש, שע"י קיום מצוה זאת נפגום במדת הרחמים
ונתרגל במדת רשע האכזריות. התורה מבטיחה לנו שם, ואומרת שאין לנו לפחד ולהתיירא
שנפגום ע"י כך במדת הרחמים שלנו, היא מבטיחה לנו שמידת הרחמים תשאר לעד חלק
מטבענו ומהותנו, התורה אומרת וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ כי מדת הרחמים
שהיא אחת ממדותיו של הקב"ה, ממנו היא באה לנו, ע"י שאנו דבקים במדותיו,
וכמו שאמרו לנו רז"ל[8] מה הוא
רחום אף אתה רחום.
א"כ אין
לנו לחשוש שנפגום במדת הרחמים שלנו ע"י קיום מצוה זאת, כי בעל הרחמים יוסיף
להעניק לנו מטובות וממדותיו הטובות, ולא עוד אלא שבשכר קיום מצוה זאת הוא ירבה
ויכפיל לנו שכרנו כמו שנאמר שם וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר
נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ וזהו בשכר - כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה'
אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם
לעשות כי זהו - הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ, ולא מה שנדמה
ישר לך בעיני שכלך המוגבל והמצומצם.
אולם מאידך
גיסא, כשאדם בא לקיים מצוה כזאת, מוטב עליו להתאמץ לקיים את המצוה רק כמצווה
בתורה, מבלי שיגלה בקיום המצוה שמץ של תכונה אחרת העלולה להדבק בו בשעת קיום
המצוה, ולעכר ע"י כך את טהרת קיומה. ועל זה נאמר וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק
בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם, פן אמור יאמר האדם, מאחר שהתורה נתנה רשות להכות את העיר ההיא ולהחרימה
לפי חרב, א"כ מעתה יש לו הרשות לתת חופש לרגשותיו האישיים ולתכונת האכזריות
הטבועה גם היא בנפש האדם. לכן מזהירה אותנו התורה שח"ו לנו לערב בקיום התורה
נקודה בלתי טהורה איזו שהיא, כגון מידת האכזריות ושאר מדות בלתי טהורות, ולא
ידבק בידך מאומה מהחרם! מזהירה אותנו התורה ועלינו לזכור שכל עיקר קיום מצוות
ה' הוא אך ורק מפני שאנו באים לקיים מה שנאמר כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ ה' אֱלֹקיךָ
לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙
הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ!...עכ"ל הרב אשר קלמן בארון
זצ"ל הי"ד.
[1] הסוגיה מתחילה בעמ' הקודם (ט'
ע"א) שני חכמים, רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים התארחו אצל
רשב"י נפרדו ממנו בלילה אך נשתהו ופגשם שנית בבוקר וכו'. הנצרך לענייננו
רשב"י שלח את בנו רבי אלעזר שיבקש שיברכוהו. הם ברכוהו שבע ברכות אך הן לא
היו מובנות, ביניהן (המובאות לעיל בספר) שיזרע ולא יקצור, שיכניס ולא יוציא ושלא
יראה שנה חדשה. רבי אלעזר חזר לאביו ואמר לו בכאב, לא די שלא ברכו אותו אלא
צערוהו. רשב"י שאלו מדוע אומר כך מה הם אמרו לו, והוא סיפר על הברכות המוזרות
שקיבל שנשמעו כקללות חלילה. אמר לו אביו שהן באמת ברכות אך הבנת משמעותן שונה
מהבנה הרגילה.
תזרע ואל תקצור – אין הכונה כפשוטו אלא שיוליד בנים והם לא ימותו
[בחייו]. שיכניס ולא יוציא - אין הכוונה כפי שהם חשבו שיכניס סחורה לביתו אך לא
יוכל למכרה כלומר להוציאה, אלא הכונה שיכניס כלה לביתו לנשואי בנו, ושלא יוציא שלא
ימות בנו ותצא הכלה חזרה לבית אביה. הברכה שלא יראה שנה חדשה - הכוונה שלא יצטרך
שנה ראשונה חדשה נוספת שאשתו הראשונה תסתלק מהעולם והוא יצטרך לישא אשה חדשה אחרת
ולהיות 'נקי' לביתו שנה נוספת.
[2] כך הלשון במדרש 'קריות' ולא
קריאות.
[3] הרב יצחק אייזיק וייס
(תרל"ה-י"ג בסיון תש"ד) נולד בעיירה ספינקא (עיירה באוסטרוהונגריה),
לר' יוסף מאיר וייס, האדמו"ר הראשון של חסידות ספינקא מחבר האמרי
יוסף. אביו קרא לו על שם רבו המובהק ר' יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב.
התפרסם מגיל צעיר בכשרונותיו ובהתמדתו בתורה בנגלה ובנסתר ובתפילותיו הנלהבות.
מגיל צעיר החליף שאלות ותשובות עם גדולי הדור ובהם המהרש"ם, ר' יצחק
אלחנן ספקטור מקובנא ור' אברהם פאלאג'י, מרא דאתרא של איזמיר. הוא נישא
להרבנית מרים בתו של ר' יששכר בעריש אייכנשטיין אב"ד ווערעצקי, מחסידות
זידיטשוב. לאחר כמה מקומות קבע מקומו בספינקא. בתחילת מלחמת העולם השניה כשהגיעו
פליטים להונגריה הורה לבנות בונקר גדול ולתת מקום מחבוא לכל מי שירצה. עם חיסולה
של יהדות הונגריה באביב-קיץ תש"ד הובל עם משפחתו לאושויץ, למרות שיכל לקבל
אישורי הגירה ולהמלט לא רצה לנטוש את עדתו. כאמור בי"ג נספה על קידוש ה',
ובעקידה נוראה זו עם רוב משפחתו ילדיו ונכדיו. אמנם זכה ושרידי שרידים ממשפחתו
המשיכו להבעיר את אש ספינקא בישראל ובארה"ב.
[4] בספר הרמזים לרבנו יואל
(מקדמוני אשכנז) כתב בפרשתנו והקללה – הקל לה ע"י תפלה,
עכ"ל. כלומר ע"י תפלה ניתן להקל, למתק את הקללה.
[5] הרב אברהם שטיינר זצ"ל שימש ברבנות בהונגריה בתקופה שלפני השואה בקהילה המפורסמת גראסוורדין.
היה תלמידו של ה'שבט סופר' נכדו של החת"ם סופר זיע"א. הרב אברהם דוד
הורביץ זצ"ל שבאחרית ימיו התגורר בירושלים עיה"ק תובב"א, היה
חבר בבד"ץ העדה החרדית, הכיר את המחבר, וסיפר על גדלותו בתורה, ועל עבודה זו
תפלה שהיה מתפלל בבכיות שהמיסו לב כל שומע. מרבית משפחתו של המחבר עלו בסערה
השמימה בשואה. הספר יצא לאור עולם ברומניה שנים ספורות לאחר פטירת המחבר. בשנת תשנ"ט הודפס ונערך מחדש ע"י
'חברת אהבת שלום' ירושלים.
[6] הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה
בעיירה קישקארש בתקופה לפני השואה. הרב שלא זכה לפרי בטן, כתב בהקדמת ספרו
עה"ת 'דיבובי חן': ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי
בטן, ותלמידי ששמחתי בהם, ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר
גדלתי וטפחתי, והם הם חלקי מכל עמלי...הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל
בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן
ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי
המנוח, שהיה איש תם וישר...[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן,
ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים
ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.
אבי מורי ז"ל שלמד בישיבתו, סיפר
כי קיבל מתנה מראש הישיבה את ספרו עם הקדשה. אמנם במצוקות העתים שלאחר מכן, לא
נותר לאבי שריד ומזכרת מבית הוריו. עותק מקורי של הספר הגיע לידיו באורח פלא כעבור
כארבעים שנה, עת התגורר בחיפה, ומצאו בבית כנסת ספרדי בשכונה בה גרנו. כיום הספר
נמצא בידי, וממנו נערכו הדברים. אבי ז"ל חיבב עד למאוד ספר זה, וחשבתי לעשות
לו נחת רוח וכן למחברו, שנפטר שנים מעטות לפני השואה ולא
נשארו צאצאים להמשך דרכו המקודשת.
[7] הרב אשר קלמן בארון (תרמ"ז-תש"א)
מגדולי בעלי המוסר בדורו, נולד בטרוק שבליטא בשנת תרנ”א. הוא למד תורה מהחפץ
חיים בראדין, ואח”כ למד בישיבת מיר ובישיבת קלם, היה בידידות נאמנה עם
הרב דניאל מובשוביץ זצ"ל. נשא לאשה את מרת מושל ע”ה בת הגאון רבי
ליב מוילקומיר, והיה גיסו של הרב יוסף שלמה כהנמן אב”ד ור”מ פוניבז’.
הרב אשר קלמן בארון מונה לראשות ישיבת פוניבז’, ובהעדרו של הרב כהנמן היה הרב אשר
קלמן מנהל את ענייני הישיבה והעיר. בסיון תש"א שלח הרב בארון לגיסו, הרב
כהנמן, גלויה קצרה כתובה רוסית “בית החרושת עובד במלוא הקצב. אף אחד מן הפועלים
לא עזב את עבודתו. המצב אצלנו קשה”, ובכך מסר על כך שכל תלמידי הישיבה
נשארו ללמוד בה על אף נגישות השלטון הקומוניסטי.
בראש חודש אב תש”א נכנסו
הנאצים נכנסו לפוניבז’, השתלטו על בניין הישיבה והקימו בו את המטה הצבאי. בכ"ט באב נערכה התעללות
המונית בכיכר העיר ובימים שלאחר מכן (במהלך חודש אלול) נרצחו רבים מבני העיר
ביניהם הרב בוארון, אשתו של הרב יוסף כהנמן זצ"ל (הוא עצמו כידוע ניצל יצא
מליטא באדר ב' ת"ש בשליחות לארה"ב והקים את מוסדות פוניבז' בבני ברק.
קורות חייו נכתבו בשלשת הכרכים המרתקים 'הרב מפוניבז') כל צוות הישיבה
ומאות מתלמידיה.
שרידים מתורתו של הרב בארון
הובאו בספרים “מנחת אש”, “אש תמיד”, ספר הזכרון “שם עולם” (הוצאת ישיבת טלז,
תשמ”ה), בקבצי “בית חיינו” בהוצאת ישיבת פוניבז’. המאמר נערך
מהספר אודים מאש חלק ב' הוצאת מכון משנת רבי אהרן ליקוואד
תשע"ז. (בחלק א' מאמר בהלכה בענין קדושי כסף).
[8] יסוד הדברים עפ"י סוטה
י"ד ע"א. בפרשתנו על הפסוק (י"ג ה') אַחֲרֵ֨י ה' אֱלֹקיכֶ֛ם
תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ
תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן.
ובו תדבקון מפרש רש"י
וזלה"ק: הדבק בדרכיו גמול חסדים קבור מתים...כמו שעשה הקב"ה.
