סיפור של לחם ואבטיח - או סיפור של עניות.

------------------------------------------------------.

 כשהייתי  קטן [כבן שמונה שנים] ,גדלתי במשפחה עניה. 

  אבי זכרו לברכה שהיה אדם  פשוט מאד מאד, עבד עבודת דחק חצי יום במועצה והשתכר הוא אך פרוטות ממש ,במעט שהשתכר היה צריך להסתדר ולכלכל משפחה עם ילדים , 

ולפיכך היה נוהג לקנות מצרכי יסוד בשקים לחודשיים שלושה : 

שק של אורז, שק של קמח, שק של סוכר ושק של חיטה [ פעם שק החיטה הטליע כולו והיה סיפור קשה נוסף]..

 את השקים הללו היה קונה במקום יותר זול יחסית, בזמנו בשוק שכונת התקוה בתל אביב..

 וכך מדי חודשיים שלושה, נוסע היה באוטובוס מרעננה לתל אביב .עומס על גבו את השקים  וטורד לעייפא גם את נהגי האוטובוס בהעמסתם על האוטובוס, הגם שהיו כאלה כמלאים בנוסעים.

 יום אחד בחופש הגדול רטנתי בפניו ,כי כל חבריי מבלים ורק אני נאלץ  להשאר תמיד אך בבית.

 ליטף אותי והבטיח כי יקח אותי איתו לתל אביב.

 לא בדיוק הבנתי למה ,הוא כיוון .אך כבר די היה לי - לנסוע לאיזה מקום.

 וכך ביום שבו הוא שב לנסוע לשכונת התקווה לחדש את המלאי, לקח אותי איתו "יחדיו"  יד ביד .

כשאני כולי עולץ ושמח ..

 היה זה לילד אשר כמוני,מסע חתחתים טראומתי . נחשפתי לראשונה למוראות החיים ולגווניהן כולל התמקחויות אין סופיות עם הסוחרים השונים. 

וכך ארסנל הזעם הכבוש שלי הלך ,התמלא וגאה.

 בשלב מסויים העזתי ובקשתי ממנו שיקנה לי משהו לאכול לצוהריים .ריחות השוק היו מעוררים והשפיעו עלי ברירים משונים. 

לקח אותי אבי המנוח לחנות אחת של מכר שהכירו עוד מחוצה לארץ .ושם במחסן צדדי  שכבו הררי שקים של סחורה ."ערך שולחן " : הניח שני שקים גדולים לגובה כשולחן ולצידם הניח עוד שק ארך - כספסל. אמר לי שב כאן תיכף אשוב.

 התיכף ההוא היה לי כנצח. אט אט נתקפתי בחרדת נטישה ומשחזר חזר עם שתי פיתות ביד ואבטיח קטן  והניחם על ה"שולחן". נטל ממכרו סכין ופילח את האבטיח לפרוסות דקות ואמר לי  שב תאכל בני.

 הסתכלתי עליו בבעטה : לאכול צוהרים בנגיסות של לחם ואבטיח. 

גועל נורא הציף אותי ביקשתי להקיא ואבי הטוב הובך עד מאד .פעם ראשונה שראיתיו נבוך כך אף  ומאבד לא רק את שלוות נפשו אלא גם את  שיקול דעתו .

 החל מפייס אותי בדברים. שכך נהגו לאכול בחוצה לארץ ואפילו  השייכים הגדולים.

 אני בשלי קמתי וסרבתי לאכול .

 גם הוא חדל מלאכול.

 וכך מני אז, כל אימת  שרק היו מזכירים בפניי את צמד המילם לחם ואבטיח, הייתי נתקף עוית  ובגועל בלתי נשלט ולעיתים עד כדי קיא.

 והנה בימים אלו , כשטסנו לטיול שורשים של משפחת אשתי  - במרוקו  ונקלענו לעיירה והייתה לנו מגבלה קשה של אכילה. משהו קפץ וקנה פיתות חמות ואבטיח לשבור  את רעבונינו.

 אלה שוב הונחו על השולחן אל מול עיניי..

 הייתי רעב מאד - כרעב ההוא ממש..

 תחילה קמתי מהשולחן במיאוס נורא. פרשתי לפינה ואפילו לא שמתי לב שאני מדבר עם עצמי ובקול רם .השמעתי לעצמי דברי כיבושין ותוכחה : שהנה הנה, בא זמן הפיוס הגדול . עת בקשת הסליחה מאבא. וכי יכול שעל כן זימן לי הקב"ה בעיצומו של טיול שורשים חוויה חוזרת שכזו....

 וכך רקעתי וציוויתי על עצמי ללכת לאכול ובתאווה וכדי כך  שאפילו אבא יראה מהשמיים שאתה שב ואוכל : מוחל וסולח.

 חזרתי לשולחן ואכלתי בבולמוס ובתאווה, שוב ושוב  דחפתי לפי פיסות פיתה עם אבטיח עסיסי [ ובכל ביס ובליעה שכנעתי את עצמי להתענג.

 הוצפתי באהבה ובחמלה בעיקר געגוע נורא . 

סגרתי מעגל של פיוס גם של מחילה וסליחה.

 הלכתי לצד ובכיתי, שלא בכל יום יש ואדם מתפייס כך עם הוריו. 

וכך בפגישת הסיכום של הטיול , סיכמתי כי יצאתי לטיול שורשים של אשתי 

 וזכיתי אף אני,לטיפול שורש גם בשורשיי שלי.  

משה אהרון