'א"ר שמעון ב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ. בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות; אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, מאי דרוש? (במדבר לו, ו) "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל, שנאמר (שופטים כא, א) "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה", מאי דרוש? אמר רב: ממנו ולא מבנינו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר, דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר (דברים ב, טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי", אלי היה הדבור. עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה; ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין' וכו' (תענית ל,ב-לא,א). בגמ' מובאים ששה טעמים לקביעת ט"ו באב, נראה שזה כנגד תיקון לחטאים של העגל והמרגלים, שבאותם זמנים היו חמשה אסונות (משנה תענית ד,ו), ולכן כאן יש ששה דברים חיובים כעין תיקון מעליהם, גדול מהם. לכן יש את ט"ו באב ויוה"כ, שביוה"כ זה כתיקון לעגל כמו שמביאה הגמ', לכן גם ט"ו באב קשור לזה, ונראה שעיקר יוה"כ כנגד חטא העגל, וט"ו באב כנגד המרגלים, כעין כנגד י”ז בתמוז וט' באב. (לכן במשנה לאחר י"ז בתמוז וט' באב [משנה ו] מובא יוה"כ וט"ו באב [משנה ח]). [גם י"ז בתמוז ו-ט' באב קשורים ביניהם בשלושת השבועות, כך גם יוה"כ וט"ו באב קשורים כתיקון לעגל והמרגלים ששניהם קשורים שפגמו בגילוי תורה בישראל (ולכן בט"ו באב מתגלה גם כנגד תיקון לעגל). לכן גם מתגלה ששה דברים כעין כנגד שבעגל חטאו בשעה ששית (שבת פט,א), וכך מתקנים בט"ו באב גילוי של שש מעלות]. בא"י יש חיבור שלם בין בנ"י והתורה, לעומת חו"ל שבעומק שמירת התורה שם זה רק מטעם 'ציונים' כדי שלא יהיו כחדשים כשיחזרו לא"י (ספרי עקב, מג). לכן בא"י יש גילוי של התורה בבנ"י, שזהו התושב"ע, החלק של הגילוי בפרטי התורה למעשה, והחלק שמתגלה כשבנ"י לומדים את התורה (להבדיל מתורה שבכתב שהיא עליונה, ושורשה בשמים). לכן יש בט"ו באב ששה דברים כנגד ששה סדרי משנה (שהם שורש התושב"ע): 'יום שהותרו שבטים לבא זה בזה', זה כנגד סדר נשים. 'יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל' זה כנגד סדר נזיקין, כי הסיבה של כל הסיפור עם שבט בנימין החל בכך שהתעללו בפילגש עד שנהרגה, וכן במלחמה פגעו זה בזה. 'יום שכלו בו מתי מדבר; דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה' זה כנגד סדר זרעים, בו יש את מסכת ברכות שזה הדיבור שלנו עם ה', כעין כנגד הדיבור של ה' עם משה. בנוסף, מתי מדבר מתו בשל חטא המרגלים, ולכן כנגד סדר זרעים בו יש את המצוות שתלויות בארץ. 'יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל' זה כנגד סדר קדשים, שאת הקרבנות מקריבים במקדש, את זה מנע ירבעם. 'יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה; ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה' שזה כנגד סדר טהרות, שיש ליטהר מטומאת מת (וכן שלא הסריחו כעין שלא מתו). 'יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל' שזהו עניין של הזמן, ולכן זה כנגד סדר זמנים. כך מתגלה ביום ט"ו באב כתיקון של גילוי תושב"ע, כתיקון לחטא המרגלים. לכן גם בו הבנות היו יוצאות ומחוללות בכרמים לזיווגים, כעניין חיבור בין זכר לנקבה, שבזה משפיעים אחד על השני, ובכך כתיקון למרגלים (ולעגל), שהנשים לא חטאו בזה: '"ותקרבנה בנות צלפחד". אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים. שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב, ב): "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם", ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר (שם, ג) "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו', והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד, לו): "וישובו וילינו עליו את כל העדה", ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות, אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (כו, סה): "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה" איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ. לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים' (במדבר רבה כא,י).