ח' באב תשפ"ב 

להבות אש קודש

לקט פנינים מקדושי ושרידי השואה

פרשת דברים שבת חזון ועניני המקדש שיבב"א

חומש דברים  זמן קריאתו - ראשיתו מצער ואחריתו ישגה מאוד[1]

בשבת זו נחל קריאת חומש דברים, ובדרך מליצה נאמר: ראשיתו מצער ואחריתו ישגא מאוד[2]. ראשיתו בימי צער ואבלות על חורבן בית המקדש ששיאם בתשעה באב, ואחריתו סיום החומש והתורה כולה, בשמיני עצרת שמחת תורה שהוא מפסגות ימי השמחה של ישראל במועדי השנה. נעסוק בגליון זה מתורתם של קדושי ושרידי השואה, שהם ענפי האילן הגדוע אשר מלבנון הוא בית המקדש. ובכך נחיה תורתם ונשמתם החצובה משרשי עד ומשתרגת מכסא הכבוד.

ראשית דברינו יהיו בענין מעלתם של הצדיקים אשר מיתתם מכפרת על ישראל.

המצאות צדיקים בינינו מלמדת על קשרנו אליהם ואל ה' יתברך

הגמרא ירושלמי (יומא פ"א ה"א) אומרת: בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכפורים? ללמד שכשם שיום הכפורים מכפר על ישראל, כך מיתת צדיקים מכפרת על ישראל. עכ"ל הגמרא.

מבאר הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד בספר שעורי דעת (מאמר העוז והענוה, הספד על הסתלקות הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים) וזלה"ק:

ענין הכפרה שיש במיתת הצדיקים יש להבין עפ"י מה דאיתא בחז"ל (מנחות ק"י ע"א) שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות (תהלים קל"ד א') אמר רב גידל אמר רב, זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן [ע"כ הגמרא] ובתוספות שם [ד"ה ומיכאל] כתבו, מדרשות חלוקין, יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש...עכ"ל התוספות.

הגר"א (בסידור אשי ישראל פירוש יעלה ויבוא אבני אליהו ד"ה וירצה) הביא דב'מדרש הנעלם' [זהר נח] א"ר חייא הקרבה זו אינה כשאר הקרבות, אלא כאדם המקריב דורון לפני המלך [ע"כ דברי הגר"א] והקרבה זו היא שמכפרת על ישראל ככפרת יום הכפורים. [ע"כ עפ"י דברי הגר"א]

שפלות החומר ודכאות המחשבה ממלאים חלל עולמנו, יש אשר היאוש מתחיל לקנן בלב, מי יודע אם בדורנו אנו יש מי שעל ידו יתמלא התפקיד הגדול הזה המיוחד לצדיקים. מי  יודע אם ימצאו בתקופה זו בעולמנו החשוך והחסר, זוך והטוהר, כאלו בעלי מעשים בהירים הראויים להקרב לפני המלך, מלכו של עולם. ברם בראותנו את אלו הנפשות הטהורות נשמות הצדיקים המובאות לפני אדון כל, ואלו הנשמות הלא מתוכנו צמחו, בני דורנו הם, אם לצדיקים אלו היתה מציאות בתוכנו, אם כאלו קרני אור מזהירים בקעו ופילסו להם דרך בחשכת חיינו, בודאי שישנם עדיין בחביון נשמתנו אי אלו נימים קלים המקשרים אותנו אליהם, ועל ידם לאבינו שבשמים, וזהו הדורון שאנו מקריבים לפני המלך. עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד.

בכיה היעילה היא על העתיד לא רק על העבר

וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י ה' וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע ה' בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם (דברים א' מ"ה)

בספר בסוד קדושים שביבי תורתו של אדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע זצ"ל הי"ד הביאו בשמו:

ולמה לא שמע בקולם אחר שכבר בכו לפניו? כי היתה תשובתם רק על העבר, כדרך בכיה שהיא על מה שכבר אירע, אבל עיקר התשובה היא מכאן ולהבא.

מכח שתי הדברות הראשונות נזונים ישראל

ה' אֱלֹקי אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם (דברים א' י"א)

באשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[3] זצ"ל הי"ד כתב בביאור פסוק זה וזלה"ק:

נ"ל לפרש על דרך שכתב הגאון מו"ה העשיל זצ"ל על הא דאיתא במדרש [ראה שמות רבה כ"ג ה']: כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה, הוא בשביל אמונה. משום שהמפרשים מקשין למה לא משלם הקב"ה שכר מצוה בהאי עלמא, הא כתיב בתורה [דברים כ"ד ט"ו] ביומו תתן שכרו, גבי פועל, ועובר על 'לא תלין פעולת שכיר' [ויקרא י"ט י"ג] ?! ותרצו דקיימא לן בשוכר את הפועל ע"י שליח דאינו עובר משום 'בל תלין', והתורה ניתנה ע"י שליח זה משה רבינו ע"ה, משום הכי אינו עובר.  ואיתא במסכת מכות (כ"ג ע"ב) אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענו. וא"כ אתי שפיר שישראל אוכלים בעוה"ז הוא בשכר אמונה דלא ניתן ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו ומחוייב [כביכול] ליתן שכרו מיד ביומו. [ע"כ דברי רבינו העשיל].

ומעתה אפשר לומר דזה כונת הקרא 'ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים' דלכאורה יוקשה, אם יתרבו כל כך אלף פעמים מהיכן יזונו? ועל זה אמר 'ויברך אתכם כאשר דבר לכם' היינו בשביל אמונה – אנכי ולא יהיה לך, אשר דיבר בעצמו לכם. יצו ה' את הברכה באסמיכם כי מחויב לתת לכם, בשביל זה שכרכם בעולם הזה. עכ"ל הרב אפרים חיים באלאיטי זצ"ל הי"ד.

הדבקות בתלמידי חכמים מלמדת על דבקות בה'

בהפטרת השבוע שעל שמה נקראת השבת 'שבת חזון' אומר הנביא: (ישעיהו א' ד') עָזְב֣וּ אֶת־ה' נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר. מבאר הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד מקרקא נכד החת"ם סופר זי"ע בשיר מעון וזלה"ק: כ' [כתיב] 'עזבו' משמע שלא חטאו רק היו מעשיהם כמצות אנשים מלומדה, ולא היה ליבם דבוק בה' לעשות המצוות לשמו, אבל במה ניכר דבר זה? כי הדבוק בה' בלבו אוהב התורה ואוהב לומדי התורה, ותמיד תהלתם בפיו, אבל אם מנאץ את התלמיד חכם ומבזה אותו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (תלמוד תורה פ"ו הי"א.) עוון הוא לבזות את החכמים או לשנאותם. לא חרבה ירושלים עד שביזו בה ת"ח, שנאמר [דברי הימים—ב ל"ו ט"ז] והיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים את דבריו ומתעתעין בנביאיו (שבת קי"ט ע"ב) כלומר בוזין מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו, מלמדי חוקותי תמאסו, כל המבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב, והרי זה בכלל, כי דבר ה' בזה [במדבר ט"ו ל"א], עכ"ל הרמב"ם.

ואפילו אם אינו מנאץ אותו רק שאינו מדבק בו ומרחיק עצמו ממנו גם זה סימן שאינו דבוק בה' בלבו. וזה עזבו את ה', הגם שקיימו מצוותיו. במה נראה שעזבו את ה' יען נאצו את קדוש ישראל, היינו תלמיד חכם שהוא קדוש בישראל, וגם אם אינם מנאצים, נזורו אחור ממנו, ומצות עשה שבתורה הוא לדבק בת"ח ותלמידים כדכתיב (דברים י"א כ"ב וספרי שם) ולדבקה בו, וע"י זה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם. עכ"ל הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד.

עניני המקדש בהלכה

חינוך המזבח לעתיד לבוא

הרב יחיאל אברהם בלנקמן[4] זצ"ל הי"ד כתב (מובא בספר אודים מאש ח"א עמ' ש"א)

בהא דכהנים אסורים לשתות יין בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש. והעירו בתוספות (תענית י"ז ע"ב) הלא כולנו טמאי מתים דצריך הזאה שלישי ושביעי?! ותירצו דטומאה הותרה בצבור. וראיתי למרן הגה"ק (שליט"א) [זצ"ל] מגור [האמרי אמת בנו של השפת אמת] דהעיר בקובץ דרושים (חוברת ד' סימן ל"ו) עפ"י מה שהעולם אומרים בשם הרבי מקוצק ז"ל לתרץ הקושיה המפורסמת בנס חנוכה, שיהיה הותרה בצבור שמן טמא. [כונתו לשאלה מדוע היה צריך הקב"ה לעשות נס כדי שיוכלו להדליק את המנורה בשמן טהור, הרי טומאה הותרה בצבור?!] ותירץ דבחינוך שאני, דאסור לחנך בטומאה! וכן כתב בחכמת שלמה הנדפס בשו"ע הלכות חנוכה. [סימן תר"ע]. והנה כאן ד'יבנה המקדש' הוא בהתחלה, וחזינן דגם כה"ג [כהאי גוונא] טומאה הותרה בצבור, עכדה"ק [של האמרי אמת].

ולפע"ד נ"ל עפ"י דעת רש"י (סוכה מ"א) דביהמ"ק שאנו מצפים יבוא מן השמים בנוי ומשוכלל, יעו"ש, ומבואר בסוף מנחות [ק"י ע"א] לעולם זאת על ישראל[5] אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, והביאו בתוספות [שני פירושים מהו הקרבן] נשמותיהן של צדיקים וי"א כבשים של אש [ע"כ מהתוספות] ואפשר לומר דבכה"ג [דבכהאי גונא] הוי מחונך, וא"צ [ואין צריך] כלל לחנך אח"כ. ועיין בידי משה על המדרש רבה (ויקרא י"ב) דהביא בשם האלשיך ז"ל דמזבח של מעלה נתחנך בנשמותיהן של צדיקים, יעויין שם, וא"כ כשיבנה בית המקדש לא יהיה צריך כלל מזבח של מעלה – חינוך, ושוב נימא טומאה הותרה בצבור ואתי שפיר.

ובזה אתי שפיר מאי דיש לעורר בהא דתירצו בתוספות דטומאה הותרה בצבור, הא קיימא לן (מנחות מ"ט ע"א) דאין מחנכין מזבח אלא בתמיד של שחר, וכן פסק הרמב"ם (עבודה תמידין ומוספין פ"א הי"ב). ומבואר בסוכה (מ"ב ע"א) דהשוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת, חייב חטאת. ודעת התוספות (שם ד"ה שאינו מבוקר) דאפילו נמצא תם יעויין שם.  והרי כל זמן דלא איבני בית המקדש לא נתבקרו כבשים, וא"כ  הרי א"א להקריב קודם ביקור, וא"כ אמאי אסורין מקודם לשתות יין?! – אלא על כרחך דבית המקדש לעתיד אין צריך חינוך, דנתחנך למעלה, כאמור. עכ"ל הרב יחיאל אברהם בלנקמן הי"ד.

והקול נשמע מיריחו - במה זכתה יריחו שנשמע שם הקול? 

הרב זלמן סורוצקין זצ"ל בעהמ"ח אזנים לתורה בספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מבאר (ח"ב סימן ג'):

[למדנו] בתמיד פרק ג' [משנה ח' דף ל' ע"ב בגמרא] שמיריחו היו שומעים את קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. והנה שם מנו חז"ל הרבה דברים שעשו בבית המקדש והקול היה נשמע מיריחו: שער הגדול שנפתח, קול מגריפה [אחד מכלי הנגינה במקדש[6]]  קול בן ארזה, קול החליל, קול גביני כרוז (עמדו הכהנים לוים וישראלים לעבודתכם) קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. ואף שמירושלים עד יריחו היו עשר פרסאות, כמבואר ביומא (ל"ט ע"ב), ועיין בתמיד שם בתוספות יום טוב. ובתפארת ישראל מסתפק אם היה בדרך נס או בדרך הטבע, ומחליט שזה היה בדרך הטבע, כי מה תועלת יש בכל הניסים הללו, ולא עביד קודש אבריך הוא ניסא בכדי.

ובפירוש הראב"ד שם (אחרי הגמרא עמ' 68) כתוב: ומורי החסיד ז"ל [אמר] דכל הנך דקתני שהיו נשמעין מיריחו מעשה נסים היו, ודוקא היו ביריחו נשמעים ולא בשאר צדדים, מפני שיריחו היתה כמו ירושלים מפני שהיא היתה תחילת כיבוש ארץ ישראל, וכמו דתרומת דגן צריך לתרום, כן נתרמה ארץ ישראל עצמה, ובשביל כך התרימה יהושע להיות קודש, לפיכך היא כמו ירושלים, והינו נשמעין בה כל הנך דקתני, כדי שירגישו בני אדם שביריחו  יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים. ולפיכך באלה יותר מבשאר דברים, מפני שכל אלה הדברים קול שער וצלצל וגביני כרוז הם תחילת עבודות, המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם, וגם קטורת היא תחילת עבודת פנים...(וקולו של כהן גדול ביום הכפורים הוא מעשה נסים) כי לא היה בכח בשום אדם שישמעו קולו ביריחו, ע"כ דבריו הקדושים...[מובאים גם במלאכת שלמה לרבי שלמה עדני בפירושו לתמיד במשנתנו].

וראשית כל הנני בזה לתרץ קושיית התוספות ישנים, מה התה תועלת בנסים הללו? ולאמור, שלפע"ד היתה תועלת גדולה במה שהקולות האלה נשמעו ביריחו, ולא במקומות אחרים הסמוכים עשר פרסאות (כמו יריחו) לירושלים, ולא לחינם נעשו הניסים האלה ונשמעין הקולות האלה מירושלים עד יריחו. ולאו דוקא מפני קדושת יריחו, אלא מפני שאמרו בתענית (כ"ז ע"א) כ"ד משמרות של כהנים לויים וישראלים היו בארץ ישראל – הכהנים לעבודת המקדש, הלויים לשיר ולשמור על בית ה', הישראלים כדי שיעמדו על קרבנות הצבור, כי איך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליהם? (ונקראו 'אנשי מעמד') הגיע זמן משמר לעלות היו הכהנים והלוים כולם עולים לירושלים, כלומר לבית המקדש, אבל 'אנשי המעמד' היו מתחלקים לחצאין: חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים וחצי המשמר היה עולה ליריחו, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים. הדבר מובן, שהכהנים היו מתפרנסים בירושלים משיירי המנחות ומבשר חטאות ושלמים השייך להם. הלויים – ממעשר שלהם שהיו לוקחים עמהם, אבל אנשי המעמד (הישראלים) בודאי היה בהם בעלי אומנות, בשעה שהם בטלין ממלאכתם אין להם מה לאכול. ולפיכך התקינו שיהיה חצי המשמר שלהם הולך לבית המקדש לעמוד ולהתפלל על הקרבנות שיתקבלו לרצון, וחצי השני עולה ליריחו כדי להכין מים ומזון לאחיהם שבירושלים.

ושם פירש רש"י כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת (שלהם) מתחלקים אנשי המשמר, חציין הולכין לירושלים לעבודה, וחציין הולכין ליריחו הסמוכה לירושלים ומתקנין שם מים ומזון לאחיהם, וכך עושין כל הכ"ד משמרות, עכ"ל [רש"י בתענית].

[כעת כותב הרב זלמן סורוצקין] והנה אין שום ספק שכל אחד מאנשי המעמד היה רוצה לקיים מצות מעמדות בירושלים בבית המקדש, ולפיכך היו מתחלפים שאלה שהלכו בשבת שלהם ליריחו לספק מים ומזון, התחלפו עם אחיהם (שהלכו לירושלים) והיו עולים בשבת הבא לעבודה בבית המקדש, ואחיהם היו הולכים ליריחו וחוזר חלילה. וכן מפורש ברבינו חננאל בתענית, וממילא היו צריכם לקיים 'קשר טלפוני' בין ירושלים (או יותר נכון בית המקדש) ליריחו, שהרי גם ביריחו נמצאים חצי אנשי מעמד...שהרי גם הנמצאים ביריחו רוצים בכל ליבם להשתתף מרחוק ב'מעמד' של הקרבנות. לכן נעשו להם נסים הללו והיו שומעים כל ההתחלות העבודות השונות שבבית המקדש. ומששמעו קול פתיחת השער הגדול, ידעו להצטרף במחשבותיהם ובתפלותיהם אל עבודת המקדש, וכן קול גביני כרוז 'קומו כהנים לויים ישראלים לעבודת בית המקדש' והיו קמים ועושים עבודתם ותפלותיהם בשפתותיהם להכין את המים והמזון ולהביאם ירושלימה. וכן קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, שהכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם ומתחילים בעבודה בבית המקדש.

וראויים היו להיעשות להם הנסים הללו, שהרי דוד (שהוא ושמואל תקנו כ"ד משמרות הללו) פסק: 'חלק כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים' (שמואל-א' ל' כ"ד). והתחלת הקטורת היתה ניכרת לאנשי יריחו ע"י המגריפה (היינו התחלת עבודת פנים) שבכל אלה היו 'שותפים' המה ה'מחזיקים' ואחיהם ה'עובדים'. ורש"י כתב שבחרו ביריחו הסמוכה, ואולי אפשר לומר מפני שיש שם מעין מים ומזון לרוב. ואפשר עוד להוסיף גם טעמו של הראב"ד שמפני שיש בה קדושה קצת מקדושת ירושלים, לפיכך בחרו בה, שחצי המעמד המכין מים ומזון לאחיהם בירושלים יהיה לכל הפחות ביריחו שיש בה מעין קדושת ירושלים. יהי  רצון שיבנה בית המקדש בב"א, ונזכה לראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. עכ"ל הרב זלמן סורצקין זצ"ל בספרו מאזנים למשפט.

נחמה ותוכחה בצדה

שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכ"ו א'). אין מראין לו לאדם (בחלום) אלא מהרהורי לבו (ברכות נ"ה ע"ב) הרב חנוך לוי קרון זצ"ל [תלמיד האדמו"ר מסוכטשוב (אבני נזר) והרב צבי פרומר זצ"ל הי"ד] אמר עפ"י הגמרא הזו:  בציפיה לביאת המשיח יש לאנשים כוונות שונות: זה מצפה לעניני גשמיות, וזה לרוחניות. זה שאמר: היינו כחולמים – שכל אחד יוושע [במה] שהרהר בלבו. (מובא בספר ארץ צבי עה"ת ומועדים לרב צבי פרומר זצ"ל הי"ד מהדורת תשפ"א).