"כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש" (דברים ט,ה). 'א"ר אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה, כתיב הכא (ישעיהו י, לג) "ורמי הקומה גדועים", וכתיב התם (דברים ז, ה) "ואשיריהם תגדעון"' (סוטה ה,א). 'כאשירה – יגדע וישרש אחריה כאשירה שצריך גידוע אחריה, כדכתיב "ואבדתם את שמם" (דברים יב)' (רש"י). 'הפסוק דישעיה איירי בגסי הרוח של סנחריב וסייעתו. והכונה בזה ע״פ מ״ד בסוגיא דלעיל דכל המתגאה כעובד עבודת כוכבים וכדכתיב בפ׳ עקב ורם לבבך ושכחת את ה׳, ולכן כמו שאשרה מצוה לגדעה ולשרשה כך בגסי הרוח. והנה רש״י כתב כאן וז״ל, כאשרה יגדע וישרש אחריה (אולי צ״ל אחריו) כאשרה שצריך גידוע אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם, עכ״ל. ולכאורה דבריו נפלאים דמה הוסיף על דברי הגמרא הא כן מפורש הוא, וגם הביא פ׳ אחר באשירה במקום תגדעון. אבל באמת דברי רש״י נכונים מאד ובלתם אין כל מובן להגז״ש דהוא מיותר כאן לכאורה דמה היה חסר אם היה אומר ראוי לגדעו כדכתיב ורמי הקומה גדועים – ולא יותר, כי מה הוסיף לנו באמרו כאשרה, והגז״ש למה היא באה. אך באמת ר׳ אלעזר באמרו לגדעו כונתו ג״כ שצריך לשרש אחריו ולכן הוסיף הדמיון כאשרה ומביא הגז״ש ושם כתיב מפורש ואבדתם וגו׳. וזאת היא כונת רש״י וכפי הנראה כן הוא ג״כ כונת המהרש״א ז״ל' (ת"ת). ודאי שהסברו של התורה תמימה זהו פשט רש"י. אולי אפשר שר"א הביא דימוי לאשרה כיון שרק מהפס' “ורמי הקומה גדועים" אפשר להבין שהם גדועים מעצמם, שה' מביא עליהם כיליון כמו שאומר הפס': “הנה האדון ה' צבאו'ת מסעף פארה במערצה ורמי הקומה גדועים והגבהים ישפלו", מניין שגם מצידנו יש לפעול כדי לגדוע מגסות רוחו? לכן מביא דימוי לאשרה, שבאשרה חל עלינו לגדוע אותה, וממילא כך גם לבעל גסות הרוח. עוד נראה שהדימוי לאשרה מלמד שכאשר האדם פועל בגסות רוח יש למונעו מזה במקום, אבל זה לא נגמר כך, אלא אח"כ יש להמשיך לפעול כדי לשרש את הגסות רוח שבו. שזהו דין האשרה שנלמד אצלנו בפס': 'ורבנן האי "ואשריהם תגדעון" מאי עבדי ליה? לכדר' יהושע בן לוי. דא"ר יהושע בן לוי: גידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים' וכו' (ע"ז מה,ב). שבהתחלה גודעים ואח"כ חוזרים לבער, שכך גם אם עכשיו לא יכולים לשרש, בכ"ז יש לפעול למנוע כמה שאפשר במידי שלא יתגלה גסות הרוח, ואח"כ כשיהיה אפשר יש להמשיך לפעול עד שישרש את גסות הרוח שבו, ולא להסתפק רק במה שיכולתי אותו זמן. זה אף באדם עצמו שאם התגלה אצלו גסות הרוח לא יסתפק בכך שמונע מעצמו להתגאות, אלא יש לו להמשיך אח"כ עוד ועוד עד שישרש את המידה הרעה הזו ממנו לגמרי. נראה שיש בדברי ר"א רמז דרש שלכך דימה גסות הרוח לדין אשרה, שבדין אשירה שנאמר כאן יש קשר לכיבוש הארץ, שגודעים לפני ושורפים אחרי כיבוש הארץ, ונאמר פס' קודם: “כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר" (פס' ד), ובהמשך נאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (פס' ו). שזה כעין רומז על הישיבה בא"י (כיבוש הארץ), שהיפוכו זה "והשמידך מהר", וכן כשאתה מתנהג כראוי ומגלה שאתה עם קדוש, אז מתגלה מעלתך על פני שאר העמים שבעולם, אבל אם ח"ו לא, אז כנרמז שבאה גלות, שה' מגלה אותנו לכל "העמים אשר על פני האדמה" כעין רמז שאנו מתנהגים כמו שאין בנו שוני מהם אלא אנו כמותם (אע"פ שמצד המהות יש בנו תמיד סגולה שאינה משתנה שאנו בנים לה'). ממילא כשרומז ר"א על שגסות הרוח דינו כאשרה שנאמרה כאן, רומז בזה שגסות הרוח מביאה עלינו גלות וחורבן לעולם (גם מובן שפס' קודם נאמר "כי עם קדוש אתה” וגו', ואחד מהסימנים של בנ”י זה 'הביישנין' [יבמות עט,א], כך שבגסות הרוח מתגלה ההיפך מהגילוי של עם קדוש). זהו שנאמר בשבת: 'אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר (ירמיהו ו, טו) "הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו" וגו'' (שבת קיט,ב). זה גם נרמז בפס' בישעיהו, שבהמשכו מרמז על החורבן: “הנה האדון ה' צבאו'ת מסעף פארה במערצה ורמי הקומה גדועים והגבהים ישפלו. ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול" (ישעיהו י,לג-לד). ומובא שאמר ריב"ז לאספסיינוס שהוא מלך כיון שהוא יחריב את המקדש: ' … "והלבנון באדיר יפול", ואין אדיר אלא מלך, דכתי' (ירמיהו ל, כא) "והיה אדירו ממנו" וגו', ואין לבנון אלא ביהמ"ק, שנאמר (דברים ג, כה) "ההר הטוב הזה והלבנון"' (גיטין נו,ב). שזה מובן שהמקדש יחרב ע"י מלך, שהוא עם נפש רחבה (כמו שעצמותיו גדלו משמחה כששמע שהוא נעשה מלך), כגילוי שהעונש של החורבן קשור בגסות הרוח. (עניין גסות הרוח והחורבן מובן בכך שבית ראשון נחרב על שלושת העברות החמורות, שאם חטאו כ"ך סימן שכבר לא התביישו שידעו שהם חוטאים, ובפרט בגילוי עריות שאדם באופן טבעי מתבייש שידעו שחוטא בזה; ובית שני נחרב על שנאת חינם, שזה נובע מגסות רוח, שבז לחברו. ועוד ירושלים נחרבה בשל קמצא ובר קמצא [שם נה,ב], שלא הסכים לרחם עליו אלא התעקש לסלקו מסעודתו, ועוד לפני כולם; ואף אמר בר קמצא: 'הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו', שהיה נראה שאף הת"ח משתפים פעולה עם גסות הרוח של בעל הסעודה ולא באים להפסיקה ולגודעה ולבקש שירגע ויסכים שישאר בר קמצא בסעודתו).