"ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (דברים ב,ט). "וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה" (שם,יט). 'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה. דאילו בכירה דקאמרה מואב אמר לו הקב"ה למשה (דברים ב, ט) "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו; צעירה דקאמרה בן עמי, א"ל הקב"ה למשה: (דברים ב, יט) "וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם" – כלל, דאפילו אנגריא לא תעביד בהו' (ב"ק לח,ב). 'דקאמרה מואב – לשון פריצות שהוא מאביה. אנגריא – להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון' (רש"י). הקב"ה לא מקפח שכר בריה, ולכן נתן שכר לעמון על מעשה אמם הקדומה, בכך שהזהיר את ישראל שלא לעשות צער לעמון, מה שהיה מותר לעשות למואב. בפשטות זהו קבלת שכר על מעשה אמם, שלא קשור אליהם אלא כזכות אבות. אולם נראה שזה יותר מזה, מעשה האמא משפיע על הצאצאים, ולכן מה שהיתה צנועה יותר בא לידי ביטוי גם בצאצאיה, ולכן כיון שיש בהם מעלה גדולה יותר לכן ראוי להיזהר בכבודם יותר, ולכן לא לעשות בהם אנגריא (וזכות אמם עומדת שה' יתחשב במעלה זו שקיימת בהם, שזהו השכר שלה, שישולם לה שכר בצאצאיה שתודגש מעלתם ויזכו בשביל זה שה' יחוס וימנע מהם כל צרה [שהרי יכול היה גם שלא למנוע צער בשל מעלתם הקטנה הזו, שהרי לא היו נקיים לגמרי מפריצות]). לכן זה הובא לאחר דברי הגמ': 'רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל נינחמיה … אזל הוא לחודאי גביה. א"ל (דברים ב, ט) "ויאמר ה' (אל משה) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה (במדבר כה, יז) "צרור את המדינים והכיתם אותם", מואבים עצמן לא כל שכן? אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית. והלא דברים ק"ו: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה דהוה חיה' (שם,א-ב). שמובא שהיה ראוי שילחמו במואב בשל חטא בנות מואב, אלא שה' לא נתן לעשות זאת כיון שתצא מהם רות המואביה, וכך גם לא נתן להילחם בעמון בשל כך, שמעמון תצא נעמה, וכל זה נאמר בהקשר לתנחומים לרב שמואל בר יהודה, שהוא אדם גדול ולכן ראוי שזכותו תגן על בתו (כעין שמדגיש 'בתו של רבי'), ועולא מדגיש שאם הבת כשרה והיה מיועד לצאת ממנה משהו טוב אז ה' היה משאירה בחיים, כך שכעין נרמז כאן על עניין שיש זכות אבות ויש גילוי של זכות בצאצאים [במעשיהם] (ובפרט אפשר שזהו כדגש שהיא 'בתו של רבי' ולכן היה ראוי שיתגלה בה חיים כדי לעשות דבר טוב, שאם היה משהו כל שהוא שהיה יכול להיות שיהיה מיועד שהיא תעשה, אז היו נותנים לה שיחשב שהיא צריכה לעשות זאת וירבו לה חיים בכך, כך שקשור זכותה וזכות אביה – שבגללו יחשיבו שזה קשור אליה שצריכה לעשות וכך יתגלה זכות אצלה בגלל אביה), שזה סמוך לדרשה שה' לא מקפח שכר בריאה ולכן ניתן בעמון זכות אמם, שזה כמרמז שזה בשל שזה מתגלה גם בהם כזכות (שאף בהם יש זכות, כעין גילוי זכות בצאצאים). לכאורה ע"פ הכלל שלא היה משה יוצא למלחמה ללא סיבה, אז לא היה יוצא להשמדת עמון, אז מדוע נאמר גם על עמון שה' חס עליהם 'ולא החריבן'? ראה תוס' שעונה שעמון זה מדבר על אנגריא. אולם זה דחוק שהרי אומר שהיה מחריבם ולא רק משתמש בהם? ובפשטות י"ל שהיו באים להשתמש בהם ואז הם היו מתנגדים ויוצאים להילחם ואז היו משמידים אותם; או שהיו באים למואב להשתתף בעצת בלעם ולכן היה ראוי להשמידם בשל כך כמו מואב, שמה שנאמר כאן זה שהצטוו לפני מעשה בלעם שלא להילחם במואב, וזה חל על העתיד הקרוב שיהיו ראוים להילחם בהם מצד הסברה כמשה, שכך אפשר להבין מרש"י בתורה שאומר: '"ואל תתגר" וגו' – לא אסר להם על מואב אלא מלחמה, אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים. לפיכך כתיב (במדבר כב) "ויגר מואב מפני העם" שהיו שוללים ובוזזים אותם. אבל בבני עמון נאמר "ואל תתגר בם" שום גרוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב' (רש"י; דברים ב,ט), הרי שהציווי היה קודם למעשה בלעם, שבעקבות הציווי נגרם שמואב יפחדו. ממילא אם היו מצרים לעמון אז גם הם היו עושים כמו מואב, שהיו משתתפים בעצת בלעם ומתחייבים כליה (להחריבם), לכן בדבר ה' שלא להציק לעמון זה מנע את חורבנם שהיה יכול לקרות. אמנם אמרנו שבזה שונה מואב מעמון, שמעשה האמא מתגלה בבנים, לפי זה י"ל שאמנם עמון היו עושים כמו מואב, אולם לא היו חוטאים כמותם בחומרה כיון שהם יותר צנועים, ולכן ראוי שלא להציק להם כלל בשל מעלתם זו, אלא שמשה לא היה יודע להבחין בהבדל הזה, כיון שבק"ו ממדיין היה ראוי להילחם גם בהם ובטח להציק (אילו חטאו), ולכן כשה' חס ומנע ממלחמה בגלל מה שיצא מהם, גם הדגיש שבעמון מגיע יותר זכות בשל מעלתם, ולכן גם לא להציק להם. לכאורה מניין לרחב"א שהסיבה זה זכות אמם? נראה שדייק שנאמר במואב "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי את ער ירשה", ובעמון נאמר "אל תצרם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירשה". שמודגש "בני לוט", שדרש רחב"א שזה קשור לבנים שיצאו מלוט, שבשמם ניכר ההבדל שמואב מרמז על מ-אב. בנוסף נאמר במואב בהמשך "כי לא אתן לך מארצו ירשה כי לבני לוט נתתי…", כמסתיר את שם מואב מלהזכירו בהקשר לירושה כבני לוט, כיון שפגם בשם של לוט בכך שפרסם שהוא בנו (שכעין יש מקום לומר שלא ראוי לירושה). לעומת זאת בעמון נאמר בהקשר של הירושה: "כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה כי לבני לוט נתתיה ירושה", ששם עמון ראוי להתפרסם בקשר לצאצאי לוט, כיון שלא מוכח משמו שהוא בנו, שאמו הצניעה את זה. נראה שיש בזה רמז לימודי לבנ"י, שבשכר צניעות יש הגנה מצרות; לכן גם זה נרמז בהקשר שלא להילחם עם מואב, שזה קשור לחטא בנות מואב, שזה מעצת בלעם שע"י פריצות יוכל להזיק לבנ"י ((במדבר כד, יד) "הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך" … אמר להם: אלקיהם של אלו שונא זימה הוא' וכו' [סנהדרין קו,א]). לכן בהדגשה שלא להזיק כלל לעמון ילמדו בנ"י שיעור מוסר במעלת שמירת הצניעות (וששמירת הצניעות מתחילה אפילו בפה – בדיבור נקי).