"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"

(במדבר ל, ג)

פרשתנו נפתחת בפירוט של דיני שבועות ונדרים. התורה, מתוך כך שהיא מקדשת את המילים ואת המחויבות שהן יוצרות, מצווה עלינו להתייחס לשבועות ולנדרים היוצאים מפינו במלוא הרצינות. מערכת היחסים בין בני האדם תלויים באמון, ואמון פירושו שאנו מחויבים  למילים שאמרנו.

ועדיין, יש הבדל יסודי בין נדר לבין שבועה. נדר הוא איסור "חפצא" - האדם אוסר את החפץ עליו, הנדר משפיע על מצבו של החפץ. השבועה היא איסור "גברא" - האדם אוסר את עצמו מלעשות דבר מסוים. גם הנדר וגם השבועה מחייבים, אך בדרכים שונות.

הבחנה זו הובילה את הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, בדרשה לפרשת מטות, להתבוננות פילוסופית מרתקת על ההבדל הקיומי בין שבועה לנדר. ההבדל בין גברא לחפצא, הוא אומר, הוא ההבדל שבין סובייקט לאובייקט, בין פעיל לסביל - "גברא" פועל ומשפיע, "חפצא" נפעל ומושפע. אלה הם שני אופנים שונים של קיום. לפעמים אנחנו "גברא" ולפעמים אנחנו "חפצא".

בסיפורי המקרא, דוגמא חיה ומובהקת להבדל בין חפצא לגברא היא מקרהו של יוסף. בשנות נעוריו אנו פוגשים את יוסף שוב ושוב כחפצא. הוא כמעט שאינו פועל, הוא כמעט תמיד נפעל. אביו אוהב אותו יתר על אהבתו לשאר בניו, הוא נותן לו את כתונת הפסים. אחיו שונאים אותו, חושבים להורגו, ולבסוף מוכרים אותו לעבדות. אשת פוטיפר מנסה לפתותו, וכשהיא נכשלת היא מאשימה אותו בניסיון אונס. יתר המאורעות החשובים בסיפורו של יוסף הצעיר, או שהם קורים לו, כגון: החלומות, או שהתורה מייחסת אותם במפורש לקב"ה, כגון: הצלחתו בניהול משק ביתו של פוטיפר, והצלחתו בפתרון חלומותיהם של אחרים. בכל התקופה הזאת יוסף הוא נפעל ולא פעיל - חייו נקבעים על פי מה שאחרים עושים לו.

כל זה משתנה לאחר שיוסף פותר את חלום פרעה, כאשר הוא מציע פתרון למשבר שהחלום חזה. מרגע זה ואילך יוסף הוא הדמות הפעילה ביותר בתורה. הוא מארגן את המשק המצרי, משתמש ברעב כדי לשנות את מבנה החברה המצרית, מעמיד את אחיו למבחן לראות אם הם חזרו בתשובה, מביא את אביו ואת שאר משפחתו למצרים ומיישב אותם בארץ גושן. החפצא נעשה גברא, יוסף הסביל נעשה יוסף הפעיל.

הרב סולובייצ'יק בדרשתו זו מצטט את דברי הגמרא (נידה ל, ב) על שבועה שמושבע כל אחד מאיתנו כשהוא נולד, "תהי צדיק ואל תהי רשע". העובדה שזו שבועה ולא נדר מהותית. השבועה הזאת היא בעצם שבועה להיות "גברא" ולא "חפצא", להיות פעיל ולא נפעל, כפי שמסביר הרב (דרש דרש יוסף, עמ' 274): "אם אדם מתכוון לתפקד כשליחו של ה', אזי עליו להיות גברא, לנוע קדימה תמיד".

ההבדל בין נדר לשבועה נעשה אפוא מטפורה לשני סוגי חיים, כאלה המוגדרים בידי אחרים וכאלה שאדם מעצב בעצמו. את ההבחנה הזו חידד הרב יוסף דב סולובייצ'יק בספרו "איש ההלכה", שבו הוא מתאר שני טיפוסים, האחד "פסיבי ברוח. משועבד הוא לדעת אחרים ולהשקפתם". ואילו השני "אין הוא פסיבי, אלא פעיל... כובש לו דרך... ומשפיע על הכלל". אדם זה, הוא אומר, "הוא איש האלוקים".

דברים קורים לנו ומשפיעים עלינו, מבחינה זו אנחנו "חפצא" - אנחנו נפעלים ע"י מאורעות ומעשים של אנשים אחרים. אבל האמונה קוראת לנו להיות פעילים ולא סבילים, משפיעים על הסביבה יותר מאשר מושפעים ממנה.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "רעיונות משני-חיים, קריאות חדשות בפרשת השבוע"