"עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען” (במדבר לב,ג). 'אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו (במדבר לב, ג) "עטרות ודיבון", שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו' (ברכות ח,א-ב). 'ואפי' עטרות ודיבון – שאין בו תרגום' (רש"י). 'ואפילו עטרות ודיבון וכו'. פי' רש"י אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה: אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי, היה לו לומר ראובן ושמעון או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל? ויש לומר: משום הכי נקט עטרות ודיבון, אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי, וצריך לקרות ג' פעמים העברי, מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום' (תוס'). ' … ואני תמה מי מלל לרבותינו דכונת הגמרא קאי על אחד תרגום, בעוד אשר לדעתי ברור הדבר דקאי גם על שנים מקרא, והבאור הוא דכל פסוק זה אינו דבוק ומוכרח להמשך הפסוקים לא לפניו ולא לאחריו, כי גם אם ידלגו עליו כולו לא יחסר הכונה והמשך ענין הפרשה, כי אפשר לעבור מפסוק ב׳ לפסוק ד׳ מבלי כל גמגום וחוסר כונה, כפי שנראה לעין, כזה ויאמרו אל משה וגו׳ לאמר (הוא פסוק ב׳) הארץ אשר הכה ה׳ וגו׳ (הוא פסוק ד׳), והו״א דלכן אין חיוב בכלל לעבור מקרא זה שנים מקרא ואחד תרגום, אלא רשאי לדלגו או לומר רק פעם אחת, קמ״ל דדינו ככל פסוקי התורה. ולפי זה תראה עומק השגת חז״ל והרגשתם, כי לפי שבארנו הנה באמת פסוק כזה שאין בו כל המשך הכרחי לפניו ולאחריו ובהשמטו לא יחסר מאומה מענין הפרשה הוי פסוק זה יחיד ומיוחד בכל התורה כולה, ודו״ק' (ת”ת). אמנם הת”ת אומר שדברי רש”י ותוס' דוחק וברור לו שהכוונה על קריאת הפס', אולם דבריו קשים, וכי אנחנו נחליט מה אפשר לדלג בתורה רק כי יכולנו לוותר על פס' כזה או אחר? לכן נראה ודאי כמו רש"י ותוס'. אלא שפרוש תוס' תלוי ביחס שלנו לתרגומים שאינם אונקלוס בתורה, ויב"ע בנביא, כמו שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'מועדי ישראל' – 'קיום מצוות מחיית עמלק' וכו') שיש בזה מחלוקת הגאונים ותוס'. אמנם לפי תוס' זה מסתדר כיון שלא שוללים את התרגומים האחרים, אבל לשיטת הגאונים ששוללים, לכאורה אין לומר כתוס' שיש לקרוא תרגום אחר! אולי לכן רש"י לא הסביר כתוס'. אמנם אפשר שביב"ע בתורה לא דיברו הגאונים (ראה שם ב'מועדי ישראל'), או שלא רואים זאת כמוסמך אבל כשאין ברירה כמו כאן מסכימים שיש לקרוא בתרגום שאינו אונקלוס. לי נראה פרש"י כעיקר, ומה שמקשים תוס', אפשר שיש לחלק בין המקרים, כיון שכאן מדובר על סיפור דבר רע, ולכן היתי חושב שכיון שאין תרגום אז נדלג על הפעם השלישית, קמ"ל שיש לקרוא בכ"ז. עוד נראה שיש לחלק בין מקרים כמו שמות שבזה ברור שהתרגום לא שינה ממה שמופיע בתורה שהרי השמות לא משתנים, לבין שמות של מקומות שהתרגום מוסיף פירוש כדי שיובן מהם אותם מקומות (וכך כאן הוסיפו יב”ע ות”י), וכאן כיון שלא הוסיף בתרגום אלא רק ציטט את הפס' סימן שלא רצה לתרגם בכוונה (ויותר מזה, מפשטות דברי רש"י 'שאין בו תרגום', משמע שלא היה רשום כלל תרגום באונקלוס, אלא היה ריק; והמעתיקים או המדפיסים הוסיפו את הפס' כדי שלא יהיה ריק. כך שיותר חזק שלא רצה אונקלוס לתרגם כלום על זה). לכן כאן אפשר שיש עניין מיוחד שלא לתרגם (שכך קיבל אונקלוס במסורת שאין לתרגם), ולכן לא צריך להתייחס לחלק של קריאת התרגום, קמ"ל שצריך לקרוא פעם שלישית את הפס'. בני גד ובני ראובן פרטו את הערים האלו כדי להדגיש את טובם והחומרי, שזה מבטא כמה היו דבוקים בחומר (ראה 'בארץ לא זרועה' – 'בקשת בני ראובן ובני גד' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א); במדרש אגדה (בובר) מופיע: 'עטרות ודיבון ויעזר – ולמה נקרא שמה עטרות? שהיתה מעוטרת בפירותיה. דיבון – שהיו מקנה שלהם זבים חלב מרוב שמנם. ויעזר – שעוזרת לבעליה. ונמרה – שהיתה מנומרת בפירותיה. ושבם – שהיו פירותיה ריחם כריח בשמים. נבו – שהיתה מוציאה תבואה טובה. אוילים הם שהיו אוהבים מקניהם יותר מטפם, שבתחלה אמרו "גדרות צאן נבנה" וגו׳ (פסוק מז). ואחרי כן "וערים לטפנו" (שם), אבל משה רבינו ע״ה אמר להם "בנו לכם ערים טפכם וגדרות לצאנכם" (פסוק כד)'. לכאורה אם המדרש בא לדרוש כמה הגשמיות שם טובה, אז שתדרוש על כל הדברים ולא רק על ששה מתוך התשעה? אמנם אפשר שלא מצאו כיצד לדרוש את השלושה הנוספים ולכן לא דרשום. אולם לכאורה יכולנו לדרוש, כגון "חשבון" שכל מה שגדל שם חשוב, “אלעלה" שהדברים שם מתעלים, “בען" שהדברים שגדלים שם מובחרים עד שבפי כל נאמר שזה גודל 'בהן' במקומות ההם. אולי אפשר שבכוונה דרשו את הששה כרמז לששה סדרי משנה – כרמז לתושב"ע, כעין לומר שהם מתחברים לטוב הארץ הזו כחלק מקדושה, שהרי סוף סוף גם היא חלק מא"י (אמנם מקודשת פחות, אבל עדיין יש בה קדושה והיו צריכים לעשות בארץ ההיא משהו), והם לוקחים על עצמם את האחריות עליה, כחלק בקדושה, שיש להם מקנה רב ולכן הארץ הזו מתאימה להם, ולכן מראה שזה קשור להם ולקדושתם. שכך 'מעוטרת בפירותיה' כרמז לסדר זרעים שזה מדבר על פירות וגידולים. 'זבים חלב מרוב שמנם' כרמז לסדר מועד, שבחגים אוכלים דברים שמנים (ובשבועות דברי חלב), כמצוות שמחה ביו"ט (ועונג בשבת). 'שעוזרת לבעליה' כנגד סדר נשים, שהאשה עוזרת לבעלה. 'מנומרת בפירותיה' כעיו סדר נזיקין, שהמזיק מחסיר דבר, כך נראה מנומר כעין חלקים חלקים (או מנומר שמעורבבים, כעין דינים של הנכנס לשל חברו ודיני חלוקה וכדו'). 'כריח בשמים' כנגד קדשים, שבקרבנות נאמר “ריח ניחוח". 'מוציאה תבואה טובה' כנגד סדר טהרות, שטהור וטוב. שלושת המקומות האחרים אולי רומזים על דבריהם, שכאילו יתעלו בזה: שהם עשו "חשבון" על מעשיהם ויעדום, וראו שכאן הם יתעלו "אל-עלה" שיתעלו אל ה' כאן, וזה דרך המקומות כאן "בען" – 'בהן' יתעלו בקדושה. אולם משה הבין שהם טועים, ומה שמושך אותם זה החומריות שמשבשת ומטעה אותם, כמו שממשיך המדרש שהיו אוילים כמו שרואים שמקדימים את מקניהם לילדיהם, שזה מראה כמה הגשמיות חזקה עליהם עד שלא רואים את השיקול הנכון; ובנוסף, אם באמת רצונם היה לקדושה, אז היו צריכים קודם להקדים את ילדיהם שילמדום תורה להמשך מסירת התורה וקדושה בהם, ולא את מקניהם שזה מראה שזה העיקר ודבריהם זה דברי היצר שמטעה אותם. לכן משה הופך את הדברים (שקודם יתחשבו במשפחותיהם ואח"כ במקניהם), והוסיף להם את חצי שבט המנשה כדי שיכניסו בהם קדושה (כדברי הנצי"ב) וילמדום את דרך ה' האמיתית ולא יטעו בראייתם המעוותת. אולי אפשר לומר ע"פ החסידות, שמובא ביהודי הקדוש שסיבה שרצו להישאר בעבר הירדן זה משום שמשה נקבר שם, 'וזהו "ומקנה רב" – שהיה להם קנין בהרב שלהם', שלא רצו להיפרד ממנו. לפי זה מובן שרומז המדרש על ששה כנגד התושב"ע, כרמז שרוצים להמשיך להתקשר אליו בקדושה (וזה בתושב"ע כחלק התורה שבבנ"י, שזהו שהיה בהם חיבור לרבם). לכן מובן שמתרגם התרגום יב"ע על "נבו": 'ובית קבורתיה דמשה', שרמזו שרוצים קשר למקומו (ואולי גם הדרשה 'נבו – שהיתה מוציאה תבואה טובה' כרמזו לו שהם התבואה שלו).