פרשת פנחס - הקשר לאליהו הנביא - ומסר חשוב למנהיגים.

מאת: אהובה קליין.

http://ahuvaklein.blogspot.com

* בקישור הנ"ך- ניתן לראות ציורים בנושא: פרשת השבוע וההפטרה.

פרשה זו פותחת במעשה הגבורה של פנחס:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית--זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא". [במדבר כ"ה, י- ט"ז]

בהפטרה בשבת זו אנו קוראים בספר מלכים א [פרקים י"ח- י"ט] על תחרות ראווה - המתרחשת בין אליהו הנביא ונביאי הבעל – הנחשבים - לנביאי שקר.

תחרות זאת מסתיימת בניצחון דרמטי לטובת אליהו כפי  שהכתוב מתאר:  "וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר, וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: "יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים! יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים!". וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ: "לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם", וַיִּתְפְּשׂוּם, וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב: "עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה, כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם". וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל, וַיִּגְהַר אַרְצָה, וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין (ברכו) בִּרְכָּיו. וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ: "עֲלֵה נָא, הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם, וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר: "אֵין מְאוּמָה", וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים. וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם", וַיֹּאמֶר: "עֲלֵה, אֱמֹר אֶל אַחְאָב 'אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם'". מה וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה, וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל, וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". [מלכים א, י"ח, ל"ח-  מ"ו]

מעניינת תגובתה של איזבל: "וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב. וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: "כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם". וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם. וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם (אחת) אֶחָד, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת," [מלכים א, י"ט, א- ה]

השאלות הן:

א] מי היה פנחס ומדוע עלה לגדולה?

ב] מי הוא  אליהו? ומה הקשר לפנחס?

תשובות.

פנחס – פועלו וגדולתו.

נאמר: "פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא - כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי". 

על פי דעת מקרא: הקב"ה מוסר למשה – מה עליו להגיד לעם ישראל לאחר שפנחס הרג באמצעות רומח – שהיא: חנית קטנה - את החוטאים- הישראלי והמדיינית.

במעשה זה-  הוכיח את גבורתו ועוז רוחו כדי לתקן את הפגיעה המבישה בקודשי ישראל.

פנחס הוכיח גבורה נפשית ולא חשש לפגוע בחוטאים אלה בגלל ייחוסם.

רש"י מסביר: על פי  מסכת סוטה [מ"ג, ע"א:] היות והשבטים היו נוהגים לבזות את פנחס ואומרים: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי - אמו [יתרו] עגלים לעבודת אלילים, הרג נשיא שבט מישראל" ! לכן התורה מייחסת אותו לאהרון הכהן.

אברבנאל מפרש: התורה מדגישה את ייחוסו של פנחס לאהרון כדי להודיע - שפנחס לא עסק מעולם בכלי מלחמה ולא למד אף פעם להשתמש בחרב וחנית, אך כשראה את החטא הנורא, פעל ללא היסוס שלא כפי הרגלו.

"שפת אמת" מבאר: על ידי זה שפנחס קינא את קנאת ה' והרג את זמרי-החדיר ללב כל עם ישראל- "בתוכם"- את מידת הקנאות שאין ביכולתו לסבול - עוברי עבירה , למרות שהוא היה בעל עזות וחריפות - הרי הוא קנא את קנאת ה'.

בעבור גבורתו זו - פנחס קיבל שכר כפי שהכתוב מתאר:  "לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם"

בגמרא מתואר: מעשה בכהן גדול שאמר לשני התנאים - שמעיה ואבטליון - שהם בני גרים.

השיבו לו: אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום ואותו כהן לא היה כך.[מסכת יומא ע"א]

מכאן אנו למדים כי זה העושה מעשה כאהרון - הוא ראוי לשלום - שהיא ברכתו של  אהרון הכהן - כפי שנאמר:

"בְּרִיתִי הָיְיתָה אִתּוֹ, הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" [ מלאכי ב', א]

אליהו הנביא  והקשר לפנחס.

אליהו הנביא נלחם כנגד נביאי השקר - שהם קרואים נביאי הבעל:

"וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם"

לאליהו הנביא קורים נסים - האש יורדת מהשמיים ואוכלת את קורבנו של אליהו  זהו נס גלוי!

אליהו הנביא צועק:

"וַתִּפֹּל אֵשׁ  ־יהוה, וַתֹּאכַל אֶת ־הָעֹלָה וְאֶת ־הָעֵצִים, וְאֶת ־הָאֲבָנִים וְאֶת ־הֶעָפָר; וְאֶת ־הַמַּיִם אֲשֶׁר ־בַּתְּעָלָה לִחֵכָה׃  וַיַּרְא כָּל־הָעָם, וַיִּפְּלוּ עַל ־פְּנֵיהֶם;

וַיֹּאמְרוּ, יהוה הוּא הָאֱלֹהִים, יהוה הוּא הָאֱלֹהִים"׃

ואילו נביאי הבעל אינם זוכים לנס - אלא סופם שנשחטים על ידי אליהו הנביא!

הרי מעשיו של אליהו הנביא מוכיחים את גדולת ה' ומנגד את כישלונם של נביאי הבעל.

אליהו הנביא בורח למדבר - ברצונו למות, מדוע? הרי היה צריך לשמוח על ההוכחה : שנביאי הבעל חטאו ואילו הוא הוכיח לכולם את מציאות ה'.

אומנם איזבל מנסה לרדוף אחריו - המאבק הזה בינו לאיזבל אינו חדש.

איזבל דאגה לכלכל את  נביאי הבעל - מנגד שאפה להשמיד את נביאי ה' ואילו כעת היא מבקשת נקמה כפי שנאמר:

"וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: "כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם".

אך, מתברר שאליהו הנביא אינו בורח מפניה - אלא הוא בורח מעצמו - בורח מייעודו. לכן הוא משאיר את נערו בבאר שבע והולך לבדו למדבר.

בהפטרה אנו קוראים על ייאושו של אליהו וכתוצאה מכך הוא נמלט מתפקידו.

עתה משהוא נס מפני החרב  השלופה של איזבל- לפתע הוא חושב שכל הישגיו היו מדומים!  ומבקש רק דבר אחד - למות במדבר.

אליהו הבורח "אל- נפשו" מנסה לשכוח את כישלון מאבקו בעבודת הבעל – בדומה ליונה הנביא - המנסה להתעלם מקולות הסערה – המרמזים לו לשוב לשליחותו בים ונרדם בבטן  האוניה  - כך אליהו נשכב מתחת לעץ הרותם במדבר.

גם לאחר שאליהו הנביא ניצל  ומקבל עוגת רצפים - בסופו של דבר מגיע להר האלוקים וגם שם מסתתר בתוך המערה - אך אלוקים קורא לו לצאת למשימת המשך שליחותו.

אליהו הנביא, למרות כל הנסים שקרו לו והוכיחו לכל - כי יש אלוקים. חש: כי העם לא שב עדיין מדרכו הרעה והוא עדיין פוסח על שני הסעיפים.

אליהו הנביא רואה את כל המכשולים סביבו: הוא סובל מנחת זרועה של איזבל ובנוסף מאה נביאים מוחבאים על ידי עובדיה הנביא.

בסופו של דבר הוא נשבר : "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אֶת-מִזְבְּחֹותֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

נאמר בילקוט: כי ה' התרעם על אליהו הנביא על כך שאינו מלמד זכות על עם ישראל והוא מתמיד ברוח הקנאה ולכן ציווה ה' את אליהו למשוח את אלישע לנביא תחתיו.

מנגד, אנו רואים שרוח הקנאה שהייתה לפנחס – התורה שיבחה אותו ואף זכה לשכר גדול - כהונת עולם.

אם כן מדוע ה' מתרעם  על אליהו?

המגיד מדובנה מסביר זאת על ידי  משל: מעשה באב שהביא את בנו החולה לרופא - וכדי להצילו - הרופא כרת לו אבר ואז ניצל.

לימים - שוב חלה הילד ואביו הביאו לרופא - הפעם הרופא נתן לנו סמים קשים שיש בכולם ,חלילה להמית.

מיד כעס האב על הרופא וצעק: מדוע הנך חפץ להמית את הבן? הבאתיו כדי שתרפאו, עכשיו אני מבין שגם בפעם הקודמת רצית בכוונתך הרעה להופכו לבעל מום!

הנמשל גם כאן. אליהו הנביא הוא פנחס - כעת מאשים את עם ישראל - בעבור חטאם הראויים לכיליון.

כאן רמז ה' שחייב מנהיג ישראל - לבקש רחמים על עם ישראל – גם בזמן שהם חוטאים ולסנגר עליהם.

אומר לו ה' : כאן מתברר  כי כל הכוונה שלך : גם בשיטים הייתה קנאותך – כדי לעורר קטגוריה על עם ישראל ומכאן  שניתן לחשוב שאפילו אותה קנאות בשיטים אשר  קיבלת עליה [כפנחס]  שכר- אותה קנאות היא לא הייתה  לטובת עם ישראל - אלא לרעתם – לעורר קטרוג על חטאיהם בשמים!

מכאן -שבזמן שפונים אל החוטאים יש להוכחתם על חטאם - אך כאשר פונים אל ה' יש ללמד עליהם זכות. ולבקש עליהם רחמים!

החוט המקשר בין אליהו הנביא ופנחס:

"נתיבות שלום"  מסביר כי בתרגום יונתן בן עוזיאל נאמר: הרי פנחס זכה לברית שלום - ומכך למלאך קיים-ועניין זה מופיע  בספר " תורת אבות"- שעניין מלאך- הכוונה: שהחומריות והגשמיות שלו  נהפכו לרוחניות - כולו רוחני ולכך זכה פנחס -  שהוא: אליהו הנביא זכור לטוב.

לסיכום ,לאור האמור לעיל: ניתן ללמוד: פנחס נלחם את קנאת ה' למען ישראל ומעשיו נהפכו לרוחניים וכך התגלגל לנשמת אליהו הנביא - אך גם כאשר מנהיג נלחם במסירות נפש למען  הצלת העם- עליו להיזהר לא לקטרג עליהם - אלא לדון אותם לכף זכות  ורק בפניהם - מוטל עליו להוכיחם!

 כמו שנאמר:  "וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" [ מסכת אבות פרק א', ו]