"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו".

(במדבר כז, יח)

שני אנשים תופסים מקום של כבוד בפרשתנו. אך בעוד האחד מקבל כותרת ראשית, ועל שמו נקראת הפרשה והוא יוצא עם מתנות, השני כמעט שלא שמים לב אליו ולתכונותיו, ולמרות כל זאת דווקא הוא זוכה להמשיך את מנהיגותו של משה רבנו.

עם ישראל מתרסק מבחינה מוסרית. בנות מואב מפתות את ישראל לדבר עבירה ואנשים מתפתים, ובניהם נשיא שבט שמעון שפורק עול בפרהסיה וכולם עומדים ושותקים, ורק פנחס בן אלעזר בהחלטה אמיצה קם והורג את נשיא שבט שמעון ואת המדיינית, ועוצר את ההידרדרות המוסרית. ועל כך הקב"ה מחמיא לו ונותן לו גם את בריתו שלום (במדבר כה, י-יב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי... לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

בהמשך הפרשה הקב"ה אומר למשה שהגיע סוף תקופת הנהגתו, ובעקבות כך משה טרוד בבחירת הנהגה ראויה (במדבר כז, טו-יז): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל הָעֵדָֽה... וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

לו שאלו אותנו מי ראוי להנהגה, היינו מריצים מיד את פנחס בן אלעזר. אותה דמות כריזמטית שלוקחת אחריות בשעת משבר בשעה שכולם עומדים נבוכים ואינם יודעים מה עליהם לעשות. אפילו התורה סידרה את זה בצורה כזו שזה כמעט מתבקש מאליו להריץ את פנחס למנהיגות: פנחס מקבל מחמאות על מעשהו, הקב"ה מבשר למשה על סיום הנהגתו ומשה מבקש מנהיג מתאים. מה לא ברור כאן? אבל נראה שאֱ-לֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת המבין את הלך כל הרוחות מבין אחרת (במדבר כז, יח): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו".

הקב"ה מביא מועמד אחר ממקום אחר. הוא מביא את יהושע בן-נון. מה מיוחד בו ביהושע בן-נון? התורה מספרת על כך בספר שמות (לג, יא): "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".

כוחו של יהושע אינו נמדד בשעת משבר, הוא נימדד דווקא בשעת שיגרה. אין ספק שישנם משברים בחיים. אך לא ניתן למדוד את איכותו של האדם אך ורק על פי שעת משבר. יתירה מכך, אנו מצפים ששעה כזו לא תגיע כלל. אדם נמדד ביכולת השיגרה שלו. ההתמדה היומיומית היא המבחן האמיתי. רק מי שמסוגל יומיום לא לזוז מתוך האוהל בהתמדה קיצונית, רק עליו נוכל לסמוך שבשעת משבר הוא לא יפעל מתוך איזה ריגוש רגעי או חלילה צורך בכותרות. אין ספק שפינחס, חלילה, לא פעל מתוך אלו, אך למנהיגות קבועה צריך כנראה הוכחות חזקות יותר מעשייה חד-פעמית מדהימה ככל שתהיה - צריך התמדה עקבית בזמני שיגרה.

אולי בדרך זו ניתן להסביר את הציווי שמגיע ישירות לאחר בחירתו של יהושע למנהיגות - מצוות קורבן התמיד. אין כמו קורבן התמיד אשר מסמל אפילו בשמו את ההתמדה כדי לפתוח את הציוויים לאחר בחירתו של יהושע. אותו קורבן שמגיע דבר יום ביומו הוא הבסיס לכל הקורבנות כולם. ייתכן שיש ימים שבהם היו קורבנות מיוחדים, אבל תמיד קורבן התמיד פתח וסגר את עבודת הקורבנות של כל יום.

ומחזק את הדברים, הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, בספרו "מכתב מאליהו" (חלק ג, עמוד 108): "בדברים גדולים אינה ניכרת המדרגה האמיתית של פנימיות האדם, שכן הרבה התלהבות חיצונית עושה. אבל בדברים קטנים שלכאורה אין להם ערך וחשיבות, דווקא בהם מתגלה פנימיותו של האדם, היא מדרגתו האמיתית... ושנינו בשמות רבה (ב, ג): 'אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקו בדבר קטן'... כי בירור המדרגה האמיתית של האדם הוא דווקא בדברים קטנים".

הרב שמואל רבינוביץ, מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"