'בזה. במקום הזה. אמר הגאון ז''ל: אם יטעון טוען ויאמר: אחר שאמר השם לא תלך עמהם, איך אמר "קום לך אתם"? יש להשיב: כי השם לא רצה שילך עם האנשים הראשונים עד שיבואו שרים נכבדים מהם. ולפי דעתי אין צורך, רק טעמו כטעם "שלח לך אנשים", כי השם אמר לישראל "עלה רש", והם לא האמינו רק אמרו "נשלחה אנשים לפנינו", אז שאל משה את השם, ואמר לו "שלח לך אנשים". ואחר שאמר השם לבלעם "לא תאור את העם" מה צורך היה לו לומר "ואדעה מה יוסף ה' דבר? רק חשב בלבו מחשבה רעה, והשם אמר לו לך עם האנשים רק השמר לך שלא תדבר רק מה שאומר לך, והעד על פירושי "ויחר אף אלקים כי הולך הוא"' (ראב"ע; במדבר כב,יט). 'והנכון בעיני בענין הזה: כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם, והם לא יחפצו בו לדבר אחר? על כן אמר "לא תלך עמהם", שלא תאור את העם כי ברוך הוא. ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלקים. ובלק שלח אליו פעם שנית, כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים, ונדר להרבות שכרו וכבודו. ובלעם ענה אותם שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו, רק הכל ביד השם, וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו. ועשה זה כהוגן, כי מה ידע הוא בדעת עליון? ועצת ה' לעולם טובה, והוא יורה חטאים בדרך ויודיענו מה יענה מלאכי גוי, או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד. והנה השם אמר לו: כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו לפניך, ואם לקרוא לך בלבד באו, כלומר: שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה, קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם, ולא תירא מבלק. וזה טעם "אם לקרא". וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים. והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק, ולאמר: הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם, ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו, כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק (פסוק יז) "ולכה נא קבה לי את העם הזה", לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם. והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה, ולא אמר להם כלום. "ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם" כרוצה להשלים חפצם. על כן חרה אף ה' כי הולך הוא, שאלו הודיעם לא היה הולך. ועוד שהיה בזה חלול ה', כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם, חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחלה "לא תאור את העם כי ברוך הוא" כפי מה שהגיד להם; וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד, או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם' (רמב"ן. במדבר כב,כ). 'מהידוע שהדברים האסורים או מהמגונים שהשאל' על התרם הוא חטא נפלא. היתכן כי כאשר ידבר איש אל רעהו בסתר לאמר: נלכה ונעבדה אלהים אחרים, או נארבה לדם, או נבא על הערוה, וכיוצא; שישוב לו דבר לאמר: אלך ואשאל פי חכם אם אעשה אם לאו?! שהרי מוזהר ועומד עליהם תמיד! ואם ישאל, לא מחכמ' כי אם מרשע כסל שאל. וכל שכן אם הנסת או המפותה הוא חכם ונביא או קרוב לאלקיו שאין לי לומר עמוד ואשמעה מה יצוה ה'. אבל ראוי לו שלא יאבה ולא ישמע כלל, ואע"פ שיאנס על הדבר, יהרג ואל יעבור מבלי שישאל פי ה'. ואם מאת השם ית' הוא שיעשה וינצל, הוא יגלה את אזנו. וזה ודאי היה תחלת חטאו של בלעם, כי אחר שידע כמה חביבין ישראל אצל המקום, ואשר נסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים אשר שמעו עמים ירגזון וגו' (שמות ט״ו:י״ד). ואח"כ הוליך אותם במדבר ארבעים שנה, בכל הכבוד המפורסם ההוא לכל בני העולם, וכל שכן למי שמשתבח שעומד בסודו ויודע דעתו. הנה היה מחוייב לו שכאשר באו לנסותו בשליחות זה שלא ישאל עליו ולא ינסה את ה'. אבל הוא מעצמו ישיב אותם דבר: חלילה לי אם אבלע ואם אשחית עדר ה' וצאן מרעיתו, ולריב ולהתקוטט בהם בכל יכלתו. והוא לא כן עשה אבל נתפתה לרשעתו והוסת לרוע תאותו, וקבל מהם והסכים לשאול מאת האב הילחם עם בנו יחידו אשר אהב אותו כנפשו, ויתפשט ויהרוג אותו לפניו. כי הנה באמת זה לו עון פלילי וחטא משפט מות, אשר לא נתן לימחל. ולפיכך על דרך בא ליטמא פותחין לו (שבת ק"ד.) בא אלקים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך, כי רצה להביאו בכפל רסנו ובחבלי תאותו יתמך' וכו' (עקידת יצחק, פב). (וראה עוד בהרחבה ב'בארץ לא זרועה', 'לך עמהם? - בדרך שאדם רוצה לילך', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). בראשונים (וגאונים) הובאו 4 שיטות על היחס למעשה בלעם ששאל את ה': לרס"ג אין בעיה עם שאלותיו של בלעם והליכתו, לרמב"ן אין בעיה עם שתי שאלותיו, לראב"ע אין בעיה עם שאלתו הראשונה, ולרי"ע (בעל העקידה) יש בעיה אפילו עם שאלתו הראשונה. בפשטות כל אחד ראה כשיטתו בהחמרתו על מעשה בלעם. אולי אפשר כרמז שכולם אמת אלא שתלוי באיזה רצון לקלל את בנ"י מדובר, שאמנם עצם הבקשה לקלל זה חמור, אבל בצורות השונות יש חומרות שונות. שהנה מביא מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא', בלק) שיש ארבעה דרכים להזיק, ובלעם ניסה להזיק בהם ולכן ניסה שלוש פעמים לקלל, ולבסוף יעץ להחטיא. הדרכים הם: מניית מספר בנ"י, כישוף, עין הרע ולהחטיא. אולי לכן בעניין מניין בנ"י כיון שה' אמר "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (בראשית יג,טז), לכן עצם הבקשה ללכת ולספור היה בזה מפורשות נגד דבר ה' ולכן מתגלה בזה רעה גמורה (כשיטת רי"ע). בעניין כישוף שזה נגד רצון שמים ('אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה'. סנהדרין סז,ב) זה חמור שעושה נגד רצון השמים, רק שזה לא ישירות נגד ה', ולכן זה פחות חמור; לכן שאלתו הראשונה בסדר, אבל אח"כ כבר לא, כי מוכח מה רצון ה' (כשיטת ראב"ע). בעניין עין רעה זה פחות חמור, כי בזה כבר תלוי בבנ"י שיכולים למנוע מעצמם עיה"ר: 'עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו' (ברכות כ,א). לכן גם שאלתו השניה עדיין לא רעה, אלא עצם הליכתו להזיק (כרמב"ן). בעניין להחטיא, ודאי שזה רע, אולם אין לגוי דין של איסור לפני עיוור לא תתן מכשול, בפרט שלא מחטיא בעצמו אלא רק נותן עצה, ולכן אין איסור בהליכתו (כשיטת רס"ג). ממילא יוצא שכל שיטה מגלה נקודה פרטית בכלל עניין שאלותיו של בלעם  את ה' אם מסכים ללכת עם שרי מואב, שרוצים שיקלל אבל גם יכול ללכת ולא לקלל (אלא להתנבאות את דבר ה'), ולכן חומרת מעשה הקללה משפיע לחומרת השאלות ששאל אם ללכת.