הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" שבירושלים, היה רגיל לנסוע מדי

פעם לעיר חברון כדי להשתטח על קברי האבות. למסעות אלו היו נלווים אליו מקצת מטובי

הלמדנים בישיבתו, ובאותן הזדמנויות היה נכנס עמם לבקר אצל ה"סבא" מסלבודקה זצ"ל אשר

התגורר בעיר חברון. באחד מביקוריו אצל ה"סבא" הכריז הגרא"ז עם בואו: "היום הבאתי עמי

את הגדול שבכולם! זהו עילוי אשר העולם עוד ירעש ממנו!". ה"סבא" קיבלם בשמחה, הזמינם

להסב עמו ליד השולחן, וביקש מהרבנית שתגיש לאורחים כוסות תה וסוכר.

ישבו השלושה ושוחחו בדברי תורה. לפתע הבחין ה"סבא" שהעילוי הצעיר היושב עם שני

ה"אריות", מלקט בראשי אצבעותיו גרגירי סוכר אשר נשפכו על השולחן ומלקקם. הדבר לא

מצא חן בעיניו, כי ראה בזה פגם בדרך ארץ, שכן אין זה מן הראוי לנהוג כך כאשר יושבים עם

גדולי תורה. אולם כדי שלא לפגוע בו, העדיף ה"סבא" לשתוק ולא להעיר לו על כך בגלוי.

לקראת סוף הביקור פנה ה"סבא" אל הבחור, ואמר לו: "ברצוני לשאול אותך כמה שאלות.

אמור לי בבקשה, מי יותר חשוב אדם חי או אדם מת?" התפלא הבחור על השאלה, והשיב

בפשטות: "אדם חי, כמובן". הוסיף ה"סבא" ושאל: "אריה חי ואריה מת, מי מהם חשוב יותר?"

אף כאן נענה העילוי והשיב מיד: "מובן מאליו שהאריה החי הוא החשוב יותר". וה"סבא" אינו

מרפה וממשיך לשאול: "כלב חי וכלב מת, מי יותר חשוב?" והתשובה: "כלב חי", ושאלה

נוספת, אומר ה"סבא": "כלב חי ואריה מת, מי מהשניים חשוב יותר?" משיב הבחור: "הרי

זה פסוק מפורש: 'כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת' (קהלת ט)". "לסיום" אומר ה"סבא":

"ברצוני לחוד חידה. האם תוכל להצביע על מקרה של אדם חי ונבלה מתה, ובכל זאת הנבלה

עדיפה על פני האדם החי?". "אין מציאות כזו", השיב הבחור בהחלטיות. אמר לו ה"סבא":

"אמנם זו רק חידה, אך כאן שגית. חז"ל אומרים: 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה

הימנו' (ויקרא רבה א)".

רבי איסר זלמן הבין מיד, כלפי מה הדברים אמורים. כי "דעת" משמעו דרך ארץ, וכוונת

ה"סבא" היתה לרמוז לבחור שהתנהג שלא בדרך ארץ. לאחר שיצא הבחור מהחדר אמר

הגרא"ז ל"סבא": "יורשה לי להעיר שנדמה לי שה"סבא" הגזים, הרי אמרתי כבר שמדובר

כאן בעילוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו!". ה"סבא" נשאר בשלו ואמר: "די במעשה

הקטן הזה של ליקוק הסוכר, כדי ללמד על כך שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא זו בלבד

שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יהיה אפס אפסים!! ולא תהיה לו שייכות לעולם התורה!, גם

רבי איסר זלמן לא חזר בו מדעתו, ואמר: "מכל מקום נדמה לי שה"סבא" טועה".

את הסיפור הנ"ל היה נוהג לספר הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל לתלמידיו, והיה חותם את סיפור

המעשה בדברים האלה: "אני יודע במי המדובר, הכרתי את העילוי בצעירותו וגם לעת זקנתו.

יכול אני להעיד שהוא גדל והזקין, ולצערנו ה"סבא" צדק".

כל השומע סיפור זה עומד ומשתומם. אמנם ידענו ש"דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו

רבה א), ויודעים אנו גם את מאמר חז"ל - "אם אין דרך ארץ אין תורה" (פרקי אבות ג). אולם

לא ניתן לתאר שהדברים כה חמורים, פגם כה קטן בדרך ארץ כליקוק סוכר בפני גדולי תורה,

מהווה אות אזהרה מפני תוצאות כה חמורות? המסקנה המתבקשת היא שאכן נושא "דרך ארץ"

הינו נושא חשוב ונכבד, ועלינו לתת את הדעת על כך.

יתכן מאוד שפליאתנו אודות החשיבות הגדולה המיוחסת על ידי חז"ל לדרך ארץ נובעת מהמצב

הכללי של דורנו. אין זה סוד שבעולם הרחב הסובב אותו, נפרצו בדור האחרון המסגרות של

מידות טובות ודרך ארץ. הנוער גדל ללא חינוך וללא דרך ארץ.

בסיפור לעיל הוזכרו דברי חז"ל: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו". די בדברים

אלה, כדי לעמוד על חומרת העניין של דרך ארץ. נבלה של בהמה, הלא היא הדבר הפחות ביותר

שאנו יכולים לתאר לעצמנו, ריחה רע ואין בה שום תועלת, והיא נחשבת טובה יותר מתלמיד

חכם שאינו מתנהג בדרך ארץ.

הדברים מקבלים משמעות חמורה יותר, כאשר אנו רואים באיזה הקשר נאמרו הדברים. וזה

לשון המדרש: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו", מכאן אמרו: כל תלמיד חכם שאין בו דעת,

נבלה טובה הימנו. תדע לך שכך הוא, צא ולמד ממשה רבנו אבי החכמה, אבי הנביאים, שהוציא

את בני ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום

והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקראו לו, שנאמר

(פרשת ויקרא): "ויקרא אל משה וידבר".

חז"ל מונים כאן כמה מן המעלות המיוחדות של משה רבנו, מעלות אשר לא התעטר בהן אדם

אחר מלבדו, אף על פי כן אילו היה משה רבן של ישראל נכנס אל אוהל מועד ללא קריאת ה'

תחילה, היה בדבר זה חוסר דרך ארץ. חז"ל מונים את מעשיו הנשגבים של משה רבנו, כדי

להדגיש לנו שאפילו אדם במדרגתו של משה רבנו, היה נתבע על כניסה ללא הזמנה לאוהל

מועד. מדוע? משום שאין זה דרך ארץ, ובהקשר הזה אמרו את הביטוי החריף על תלמיד חכם

שאין לו דרך ארץ.