"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ"  (אבות ה, יז)

פעמים רבות דווקא כאנשים דתיים אנו נוטים לצאת למאבקים שבהם אנו עוברים לעיתים על מצוות ואיסורים מפורשים בתורה, כגון: לשון הרע, הלבנת פנים ועוד, כאשר הצידוק ליציאה למאבק הוא שאנו מבקשים לעשות את רצון ה'. זה יכול לקרות לנו בתוך הבית פנימה עם ילדינו כאשר אנו מרשים לעצמנו להעליב אותם ולזלזל בהם, וזה קורה כשמדובר במלחמת דעות עם אנשים ומחנות שאינם סבורים כמונו ואינם מפרשים כמונו את רצון ה'. או אז אנו מרשים לעצמנו לעיתים לעבור גם על הוצאת שם רע, שחז"ל אמרו עליו שהוא חמור יותר אף מן העוונות החמורים שבתורה (גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה).

לדברי הנצי"ב זצ"ל (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין), גם קורח ועדתו היו יראים גדולים לדבר ה', ובכל זאת הם נרשמו לדיראון עולם כ"מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (העמק דבר טז, א): "יש להבין שמאתיים וחמישים איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה'. והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם. לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה, ואין להרהר אחריו חס ושלום".

גדולי ישראל, לא פחות מכך, הם אלו שחברו לקורח ויצאו נגד משה. כיצד זה קורה?

דומה כי פרשת קורח הייתה יכולה להסתיים כמו עוד מחלוקות רבות בעם ישראל, כמחלוקת שבאה לברר את האמת, וככזו, היא לגיטימית ומקדמת את עם ישראל. אך ברגע שבשם המחלוקת שבאה לברר את רצון ה' אנו משתמשים באמצעים פסולים, בהכפשה, בלשון הרע, בהלבנת פנים ובחוסר כבוד, הרי שיש כאן סימן בדוק ומנוסה לכך שרצון ה' התרחק מאיתנו מאוד, שכן כל מעשה שלנו להשגת רצון ה' ולדבקות בה' חייב לעמוד במבחן העיקרון שלמדנו מאליהו הנביא בתנא דבי אליהו (פרק כ"ח): "אמר הקב"ה לישראל, בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה".

והוסיף בעל ספר זכור למרים, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, החפץ חיים: "ודוגמא לדבר, לאחד שיש לו כמה בנים המפורסמים לשם ולתהילה במידותיהם הטובות... רק חיסרון אחד להם המכאיב לב אביהם, והוא הריב והמצה שביניהם ואיש את רעהו חיים בלעו, ואם כן איך יערב לב אביהם מהם, אף שיש לו נחת רוח מהם אבל הצער והעוגמת נפש מהם גדולה יותר מהנחת רוח שיש לו מהם. כן הדבר בעניינינו, אף שלא חיסר הקב"ה בעולמו כלום, מכל מקום אינה נשלמת תכלית הבריאה אלא אם כן יש שלום בעולמו ובני ישראל אוהבים זה את זה".

בניגוד למחלוקת קרח ועדתו שלא הייתה לשם שמיים, הלל ושמאי כיבדו ואהבו זה את זה, כפי שחז"ל אומרים (יבמות יג, ב): "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו בית שמאי מלִישׂא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי".

כהמשך רעיון זה, ה"ראשונים" מבארים את דברי המשנה שמחלוקת שנעשית לשם שמים 'סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם', ודאי שהמחלוקת לא תתקיים, שהרי רק דיעה אחת היא האמיתית - אלא שהחברות בין שני הצדדים תתקיים.

הרב שמעון ביטון, מהספר: "בין אדם לפרשה"

הרב אלישע אבינר, מהאתר: "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים", www.ybm.org.il