ד' סיון תשפ"ב

להבות אש קודש

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה

פרשת בחקותי[1] (תשפ"ב)

מ'ויקרא' לשון חיבה עד 'ערכי עלי' מעלת היהודי

פרשת בחקותי חותמת את ספר ויקרא. בתחילתו למדים אנו על 'קריאה של חיבה' כדברי רש"י בפסוק הראשון בחומש ובלשונו הקדושה: לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (ישעיהו ו' ג') וקרא זה אל זה ואמר...עכ"ל רש"י. מתורת הקרבנות למדים אנו על חשיבותו ומעלתו של יהודי, שעם קרבנות הנדבה מובאים גם קרבנות לכפרה, אבל ניתן לראות דוקא עוצמתו ומעלתו של יהודי, שלעולם יוכל לתקן ולחזור למעלתו הראשונה. בחיתום הספר בפרשתנו בין הענינים הנלמדים בה נמצאת גם פרשת 'ערכין' בה אדם הרוצה להרים תרומה כערך נפשו, התורה מלמדת ערכי הנפשות. מכך גם נלמדת ערכו ומעלתו של היהודי[2]. ביותר שימת לב בגליונות אלו העוסקים בתורתם של קדושי ושרידי השואה, אשר בתקופה נוראה וחשוכה זו, הוסתר לגמרי ערכו של אדם, בהפיכתו ל'מספר' גרידא נטול זהות אישית ובעל ערך ומשמעות. ערך ומעלה מיוחדת לעסוק בתורתם של קדושי עליון אלו.

מעלת התהלכותו של האדם

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ (ויקרא כ"ו ג')

ובמדרש (ויקרא רבה ל"ה א') חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך [תהלים קי"ט נ"ט]. אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב ואשיבה רגלי אל עדותיך. עכ"ל המדרש.

דברי הרב גד אייזנר זצ"ל אוד מוצל מאש, מובאים במורשת גד ספר שנערך עפ"י שיחותיו וזלה"ק (פרשתנו מאמר 'חשבתי דרכי'):

...העוח"ז וכל הנברא בששת ימי בראשית, הוא מכח ה' המחיה ומהוה את הכל, כדכתיב (נחמיה ט' ו') ואתה מחיה את כולם, רק בכל מקום מתלבשת החיות הפנימית בלבוש אחר, כאדם אשר משנה מלבושיו ובכל פעם נדמה כאיש שונה ואחר, אולם מתחת לכל מלבושיו נשאר אותו אדם, ורק לבושיו העוטפים אותו שונים...על היהודי מוטלת החובה שבכל מקום שנמצא להיות דבק בכח הפנימי של הדברים ולא להמשך אחר חיצוניותם...אולם על האדם לדעת שהדרכים בחזקת סכנה. וישנם דרכים שהגם שיש בהם חיות ה', אך דרכי חושך ואפילה הם, ולא כל רוצה ליטול את השם יבוא ויטול, רק הצדיקים וקדושי עליון היו מסוגלים ללכת במקומות השפלים...

מעתה נשכילך מדוע נקרא האדם בלשון 'מהלך' ואילו המלאך נקרא 'עומד' כדכתיב (זכריה ג' ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. הרי לכאורה דבר זה תמוה, שאילו גבי מלאך אשר יכול ביעף אחד לעבור מסוף העולם לסופו, הוא אשר נקרא 'עומד', ומאידך האדם אשר הוא בשר ודם הוא אשר נקרא 'מהלך'. אלא שדבר זה אינו בא לבטאות את עוצם כוחו הגשמי של האדם, כי אם את כוחו הרוחני. מאחר שהאדם הוא בעל כוחות רוחניים החזקים ביותר, בכדי שיהיה מסוגל להלך ולמצוא את חיות ה' אף במקומות המרוחקים ביותר...ולכן נקרא האדם 'מהלך' היות ומוליך את חיות ה', ומרומם אותה אל שרשה בכך שדבק בכח הפנימי שבדבר, והיינו טעמא שדרגת האדם היא 'מדבר' שהוא מלשון 'מנהיג' כדכתיב ידבר עמים תחתנו (תהלים מ"ז ד') כי על האדם מוטלת החובה להנהיג את כל אשר תחתיו, הדומם הצומח והחי אל שרשם. כדברים האלו כתב רבינו השפת אמת בפרשתנו (תרל"א א') ומה שאדם נקרא 'מהלך' להיות מושך חיותו יתברך בכל דבר...ע"י המחשבה קודם כל דבר ע"י זה יוכל למצוא נקודה אמיתית. [עכ"ל השפת אמת זיע"א]

וזאת בכח התורה ומצוותיה, ביכולת האדם לקרב את הכל לשרשו, שהרי אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום (ילקוט שמעוני ויקרא רמז תקט"ז) והיות ובכל דבר יש ממצות התורה, א"כ יש שם את כח ה' ממש, כדאיתא בזה"ק (ראה אחרי ע"ג ע"א) אוריתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד, הרי שהתורה והקב"ה חד הם. והיכן שיש מצוות התורה אף כח ה' כרוך בהם, וכל מעשה הנעשה כרצון התורה הרי שמעלהו בדבקות לשרשו. כאדם האוכל סעודתו על מנת שיהי בכוחו לעבודת את בוראו, הן הוא מקיים מצוה בעצם אכילתו, ומעלה את המאכל הגשמי אל שרשו.

עפ"י מה שנתבאר נשכיל להבין מדוע נאמר אם בחקותי תלכו, לשון הליכה ולא לשון עשיה, כי המבוקש מבני ישראל להיות בחינת מהלך, להוליך ולקשר את דברי העולם אל שרש חיותם. והוא מה שאמר דוד המלך ע"ה לפני ה' יתברך 'חשבתי דרכי' בכל יום הייתי מחשב...את דרכי ה' אשר הזמין לידיו, לחפש בהם את חיות ה'. ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית, והנה מבחין שחיות ה' מוסתרת בהם בכל מיני לבושים שונים, אני הולך – ונהג בכל אורחותיו בבחינת 'מהלך' להעלות כל הדרכים והלבושים אל שרשם....

וזה לימוד ודרך לאדם החפץ להידבק בכל מעשיו בה' ולא בחצוניות הדבר המושכת את לבו. והוא ע"י הכנה ומחשבה לפני כל מעשה, לזכור לפני מי הוא עומד ומה ה' שואל ממנו...הדרך לזכות לישרות השכל והמחשבה, בכדי שיוכל להתבונן ולראות את רצון ה' שבכל דבר, אם לעשותו או לאו, הוא ע"י קיום התורה ומצוותיה אשר בהם הכח להביא את הישרות בשכל האדם. וזה מועיל לאדם יותר מאשר יתבונן במחשבתו ויתהלך בשרעפיו, כי חכמת האדם מה היא, כדאיתא (אבות ד' י"א) אל בינתך אל תשען...וכדברי השפת אמת בפרשתנו (תרל"ו א') כי יותר צריכין להחזיק במצוות ה', וע"י זה נקח כח לכל התישרות המעשים והמחשבות, מע"י שכל אנושי...עכ"ל הרב גד אייזנר[3] זצ"ל.

הקשר בין 'מצותי תשמורו' לברכת קדושין 'כדת משה וישראל'

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם...וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם. (ויקרא כ"ו ג', י"א)

בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[4] זצ"ל הי"ד כתב וזלה"ק: עיין ברמב"ן שתמה איך יעלה על הדעת שתגעל נפשו משומרי התורה [דהרי אף] על עוזבי התורה נאמר 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים' ואם כן מה צורך להבטחה זו?

ול"נ [ולי נראה] לפרש עפ"י מה שכתבתי  בספרי חמודי אפרים...על 'ואת מצותי תשמרו' ר"ל שמאוד צריך להשמר גם בעשותו מצוה שלא יתגאה לבו במעשהו...וכן הבאתי בשם הצדיק מו"ה מאיר פרמישלן זי"ע מ"ש בדברי רש"י זאת חקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין וכו' שמתחילה מסית ואומר 'מה המצוה הזאת', כדי שלא יעשנה, וכשכבר עשה מבלבל דעתו ואומר 'מה טעם יש בה', אין להגיד הטעם והנעימות שיש בעשייתן, ואי אפשר לאדם אחר לעשות כמעשיך כדי שיגאה, ע"כ אמר 'חקה' גזירה היא מלפני דייקא, קודם עשיה, ואין לך  רשות להרהר אחריה, אחר העשיה...

ופירשו המפרשים על זה גם התפלה 'והסר שטן מלפנינו ומאחרינו', היינו קודם עשיית המצוה ולאחר עשייתה...אם עושה זאת לשם יוהרא, לתועבה יחשב וכמ"ש [משלי ט"ז ה'] תועבת ה' כל גבה לב, וכמו שאמרו ז"ל [ראה סוטה ה' ע"א] אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד.

וזה שנאמר ואת מצותי תשמרו, היינו שתעסקו במצוות ותשמרו אותם לעשותם בלי שום פנאי שמץ גאות ח"ו רק לה' לבדו, אז ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם...ולדעתי על זה התפלל דוד המלך ע"ה [תהלים פ"ו ב'] שמרה נפשי כי חסיד אני, ר"ל שלא יתגאה ע"י חסידותו.

ועל דרך זה אמרתי לפרש אצל סעודת נשואין במה שתקנו חכמינו ז"ל נוסח הקדושין 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', וחוץ מ"ש ז"ל בפירושו דכל המקדש אדעתיה דרבנן מקדש, אולי יש לרמז בזה עוד דהנה מאן דמתייהר אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל, וע"י זה מחלוקת בבית והמשחית בא ודוחה מאה פרנסות, לא כן אם ישתמשו במדת ענוה יהיה שלום בית, יצו ה' את הברכה, ואם יתנהגו כדת התורה וביתם כמקדש מעט בצניעות ופרישות, אז והיה ה' בתוכם.

והנה 'משה' ירמוז למדת ענוה כמו שנאמר והאיש משה ענו מאוד, וישראל ירמוז לשלום, כמו שנאמר ויחן שם ישראל נגד ההר. ופירש רש"י ז"ל כאיש אחד בלב אחד. וזה שיאמר החתן הרי את מקודשת לי וכו', כדת משה וישראל, ר"ל שיתנהג עפ"י דרכי התורה, אבל לא יתגאה בעשותו מצות ה' או בתהלוכות ביתו עם זוגתו אלא כדת משה וישראל במדת ענוה ושלום אגודים יחדיו למען ישכין ה' שמו בתוכם. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.

הבטחה שלא תשכח תורה מישראל נלמדת מדיני אבידה

וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם (ויקרא כ"ו ל"ח)

בספר מאיר עיני חכמים החדש בפרשתנו בחלק קדשי יחזקאל[5], מובאים דבריו של הרב יחזקאל הולשטוק מבאר בצורה מיוחדת ההבטחה החשובה לשמירת קדושת נשמתם של ישראל וקישורם הנצחי בה' יתברך ובתורתו. כך מובא בספר הנ"ל וזלה"ק: איתא במסכת מכות (כ"ד ע"א) אמר רב מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגוים' מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת דכתיב (תהלים קי"ט קע"ו) תעיתי כשה אובד בקש עבדך, אלא מסיפא דקרא 'ואכלה אתכם ארץ אויביכם' מתקיף לה מר זוטרא דלמא כאכילת קשואין ודילועין, ופירש רבינו גרשום שם (ד"ה כאכילת) שאוכלים מקצתם ומקצתם אין אוכלין, פירוש שהגרעינין נזרקין והם צומחין קישואין ודלועין אחרים.

ודברי חז"ל אלו צריכים להבין, ונראה לבאר דבאמת הענין כך דכאשר חזה רב אורך הגלות היה ירא פן באריכות הגלות יתערבו בני ישראל עם הגוים ויאבדו ח"ו כי יטמעו בין הגוים, כמו שנאמר 'ואבדתם בגוים' אמר לו רב פפא דאבידה האמורה אינה אבידה שאינה חוזרת חלילה, רק כאבידה המתבקשת כדכתיב 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך', והפירוש הוא דהנה איתא במסכת בבא מציעא (כ"ז ע"א) מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין, ועיין בתוספות שם (ד"ה מה) שכתבו שע"י סימנים יש לו תובעין מפני שהבעלים אינם מתיאשים לעולם דמימר אמר יהיבנא סימנא שקלינא לה, וכן פסק הרמב"ם בהלכות אבידה (פי"ד ה"ג) דכל דבר שיש בו סימן הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו.

והנה כל אחד מישראל יש לו סימן אות ברית קודש בבשרו, וגם טביעת עין בפרצוף שלו שמשונה הרבה מפרצופי הגוים, וכן בבגדיו, ולכן ישראל הם אבידה המתבקשת שהבעלים אין מתיאשין מהן לעולם וליכא חשש שמא יאבדו ח"ו, ולכן אמר רב אח"כ שירא מסיפא דקרא ואכלה אתם ארץ אויביכם, היינו שהיה ירא פן ח"ו באריכות הגלות יוכלו גם הסימנים דהיינו האות ברית קודש, שיעברו מבשרם כמאמר הכתוב (ירמיהו י"א ט"ו) ובשר קודש יעברו מעליך. וגם פרצוף הפנים ובגדיהם ישתנו ויהיו דומין לגויים וא"כ ח"ו אין להם תקומה, ועל זה  השיב לו מר זוטרא דלמא כאכילת קישואין ודילועין שהגרעינים לא יכלו, היינו דהילדים ילדי ישראל יחזרו ליהדות ויתחנכו לתורה ולמצוות ויצמח דור חדש נאמן לה' ולתורתו, ולא יאבדו ח"ו, וברא מזכה גם אבא (עפ"י סנהדרין ק"ד ע"א) שגם לאבותיהם יהיה תקון ולא יכרת שמם, וכמו שהובא בתוספות בשם ירושלמי [בהערות המהדיר כתבו הובא במדרש בראשית רבה ס"ג א'] אם יש לאדם בן ועוסק בתורה, הקב"ה מתמלא עליו רחמים, וזה הבטחה לישראל שלא יאבדו לעולם ח"ו. עכ"ל הרב יחזקאל הולשטוק זצ"ל הי"ד.

סמיכות פרשת ערכין לתוכחה להרים קרן ישראל

בספר יד המעין לרב יששכר דב פינקלשטיין[6] זצ"ל הביא פנינה מחשבתית הרוויה מטל שמנה של תורת החסידות, בביאור ההקשר בין פרשת התוכחה הנוראה שנקראה, ולאחריה פרשת הערכין. תחילת דבריו הביא חקירה למדנית מעניינת בהגדרת חיוב הערכין, כתב ולאחריה כתב וזלה"ק: כשנשים עינינו בשפופרת של עולם ההלכה, לצרף את האותיות שנברא בהן עולם האגדה – מוסרי, אלה העולמות הנושקים תמיד בכנפיהם זה את זה, יתגלה לן טעמא במלתא דטמירא רבתא [לבאר] הסמיכות הנפלאה של פרשת הערכין עם פרשת התוכחה...אותה הפרשה שתצילנה אזני כל שומעה, בציירה את העונשין והאזהרות בפרטיות ודייקנות מזוועת עד תוך תוכה של הנפש, אותה הפרשה המטילה אימה תהומית, עלולה להביא את הוגיה לידי יאוש, עזבון רוח ודכאון נפש נורא, מי יזכה ומי יצדק בעיני הנהגה מדינית כזו...לכן נסמכה לפרשת ערכין, שלפי מהותה שווה ומשווה ערכי כל נפש, כצדיק כרשע בשומא חדא, בלי פדות והבדל כלשהו ותערוף כמטר לקחה לשבורי לב ותזל כטל אמרתה לדכואי  נפש בלי להתייאש ובלי להחליש דעתן מתוך אימה יתירה כלל וכלל.

תבוא מצות ערכין בעדותה על ערכה הנצחי בפני אבינו שבשמים דכל נפש ונפש מישראל, ערכה שוה ואינו מבדיל בין איש ואיש, ותטפח על פני כל המתייאשים לאמור: מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, ותאמר: אית חשבון ואת חשבון, אית חשבון התוכחה, החשבון של 'ואתה תשלם לאיש כמעשהו' (תהלים ס"ב י"ג) החשבון של אי ותרנות כל שהיא, כאומרם ז"ל (בבא קמא נ' ע"א) כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יוותרו מעיו'. [החשבון השני] ואית חשבון עילאי דעילאי, החשבון ד'כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון' (מוסף יוה"כ) החשבון ד'א-ל רחום וחנון וכו' (שמות ל"ד ו') – החשבון דערכין. כשהקב"ה חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונות של מטה, אלא אומר הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־ה' (ירמיהו ל"א י"ט)...

והנה באו חז"ל דמטמרן גליין להון, בעמדם על יסוד המוסרי האמור במצות ערכין ואמרו (ויקרא רבה ל"ז ב') אמר לו הקב"ה למשה, אתה ישבת לבני בסבלותם בין איש לאשה וכו' חייך שאתה עתיד ליישב ולפרש לבני נדריהם בין איש לאשה וכו', הדא הוא דכתיב וידבר ה' אל משה לאמר...איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' וכך היא המדה 'מצוה גוררת מצוה' כמותה – ברחמים ישבתה לבני [בסבלותם] במצרים, חייך שאתה עתיד להיות שליח דרחמנא מצות ערכין. עכ"ל הרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000