להבות אש קודש

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה

פרשת שמיני שבת מברכין פרשת פרה[1]

פרשת שמיני

סוד הצלחת העבודה - ההתקרבות המתמדת

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם (ויקרא ט' ז')

בספר ממזרח שמש לקט משיחותיו של המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שנאמרו בעיקר בגלות הישיבה בשנחאי בזמן ההסתר של השואה[2], מביא את הדברים הבאים בפרשתנו וזלה"ק:

...כתב רש"י כשאמר לאהרן 'קרב אל המזבח' שהיה אהרן מתבייש לקרב למזבח, ואמרו ז"ל שכדמות שור נדמה לו. (אגב זהו דרך היצר מצייר להאדם את העבר שלו, וידוע שהעיקר הוא לבעל תשובה להעביר מהזכרון את העבר ולצייר בנפשו כקטן שנולד, וכשיתרגל בעבודת ה', אז יכול להזכיר לעצמו את העבר שלו, אבל בתחילה אם יחשוב מהעבר, לא יוכל לגשת אל העבודה. וכן אצלנו היצר משליך לנו איך תוכל להכנס עכשיו לישיבה, וכבר יצאת! זמנים הרבה לא השתקעת בלימוד, ולזה בטענה של כמה חודשים, וכן לכל אחד ואחד, אבל אנו צריכים לעבור עליו ולגשת לעבודה). ועל כן אמר לו משה, אהרן אחי קרב בזריזות, ומיד התקרב בזריזות.

ובאמת השאלה באהרן הכהן איך יכול הדבר להצטייר, שלולא משה שאמר לו קרב בזריזות, היה ח"ו מאבד את הכה"ג [הכהונה גדולה] ?! רואים מזה שבאמת כן הוא האדם, יכול להאביד הכל ברגע קטן, ואין לו שום עזר במה שרכש לו כל העת, אנו יודעים שבכל דבר כן הוא, ויכול להיות למדן גדול שקדן בעל מדות, ומדבר אודות נסי ונפלאות ה', וברגע אחרי זה אין בו משום דבר, אף ריח כל שהוא, כי כן הוא האדם אם הוא מניח לפי רגע העבודה, אין לו מכל יגיעתו שום תועלת. ואם רק נגש לעבוד, שוב יחזור לו הכל, וימצא הכל מה שקנה, ואם עוזב העבודה שוב אין לו כלום, ומי שעסוק אף מעט בעבודה, גדול הוא בלי שעור וערך מהעוזב את העבודה, כן הוא בעוה"ז, וכמו"כ אפשר בעוה"ב יש לו המדרגה שרכש לו, אבל כאן אם אינו עובד ואינו עומד אצל העבודה, אין לו שום תועלת ממה שעבד וקיבל, וע"כ כל אחד יראה שאין שום קושיות ופליאות איך זה בן תורה כזה, איך יכול לעשות ככה?! אין שום פליאה ותמיהה כן הוא המצב בעוה"ז וצריך ע"כ כל אחד לומר לעצמו, קרב אל המזבח, בזריזות ובזה מציל כל קנינו, וברגע זה שקרב אהרן אל המזבח נשאר אהרן הכהן!!!  עכ"ל הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל.

הלימוד מדממת אהרן

הרב משה רייז זצ"ל הי"ד הובאו דבריו בספר גוילי אש (תורתם ותולדותם של גדולי קדושי בית יוסף נובהרדוק שנספו בשואה) עריכת הרב בן ציון ברוק (ירושלים תשל"ג) בענין דומייתו של אהרן וזלה"ק:

...כך גם מצינו כאשר מתו נדב ואביהוא, אמרה תורה וידם אהרן. ולכאורה איזה שבח הוא לאהרן שלא הרהר אחר...הקב"ה, ומה היה לו לעשות...והיה מוכרח לומר: כל מאי דעביד רחמנא, לטב עביד, כדרכו של רבי עקיבא ונחום איש גמזו...ואמרו רז"ל (ברכות נ"ד) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואם על כל אדם נאמר כך, על אהרן על אחת כמה וכמה.

אבל האמת היא כאשר אדם אומר 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד', סימן הוא שבכל זאת מרגיש כי יש כאן משהו שלא כשורה לפי דעתו ואינו שמח בחלקו, ואעפי"כ משתלט שכלו על טבעו והוא אומר, כל מאי וכו', אבל כשאדם מגיע לשלימות כזו שהופך לאיש אחר, ואינו מרגיש את הטוב אלא לפי מה שהתורה קובעת, רק טוב זה הוא הטוב האמיתי, אין צורך לומר 'כל מאי' כי דבר שהוא טעים וערב לחיך אין צורך לומר עליו כי החיך מרגיש את הטעם הטוב, כן האדם שהגיע לדרגא כזו שאין לו שום נטיה אחרת מלבד אל התורה ומצוותיה, ומה שבוחרת בשבילו התורה, זהו הטוב האמתי בשבילו, אדם כזה אין מקום שיאמר 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד', כי אין לו עוד צורך בתירוצים אלא אדרבא הוא מרגיש שמחה עצומה,  כמבואר במסילת ישרים (פרק י"ט) וזלה"ק: ...אך בעלי הדעה האמיתית אינם צריכים לטעם זה, שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, כי הרי אין להם לכוון את עצמם כלל, וכל מה שיתגברו עכובים  נגדם עד שיצטרכו עוד כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם כשר צבא הרשום בגבורה, אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה ביותר, להראות תקפו בנצחונה. [ע"כ עפ"י המסילת ישרים].

ואהרן הכהן הגיע לדרגה הגבוהה הזאת, עד שהיה מרגיש את גזירת ה' כטוב בעצם ולא היה לו שום צער, אלא אדרבא, שמחה היתה לו כאילו נזדמנה לו שמחה גדולה ולא היה צריך לומר 'כל מאי דעביד' וזה פירוש המילים וידום אהרן, כלומר לא היה לאהרן מה לומר, אפילו מאי דעביד וכו' כי לא היתה לו שום שאלה ודוחק כלפי הקב"ה, וכאשר אמר לו משה 'הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד' קיבל אהרן בשמחה את דברי אחיו, שעל ידי בניו יתקדש שם שמים וידם אהרן.  ולכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה) שבשכר שתיקתו זכה שנתיחד עמו הדיבור,שנאמר לו לבדו פרשת שתויי יין, לאחר שלא נתיחד עמו הדבור עד עתה מפני חטא העגל, משום המעלה הגדולה שהגיע אליה שלא כל אדם זוכה לכך. עכ"ל הרב משה רייז[3] זצ"ל הי"ד.

מה בין הורדת האש של משה לשל אליהו

וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם (ויקרא ט' כ"ד)

בפסיקתא רבתי (פרשה ד'): משה הוריד את האש ואליהו הוריד את האש. משה כשהוריד  את האש היו כל ישראל עומדים ורואין אותה, וירא כל העם וירנו. ואליהו, וירא כל העם ויפלו על פניהם (מלכים-א' י"ח ל"ט).

האדמור מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ"ל מבאר בספרו קול מנחם (מהדורה תליתאה בפרשתנו) וזלה"ק:

ואפשר לומר הטעם בס"ד: כי כשם אצל אליהו הרי היו פוסחים על שני הסעיפים, ולא שייך אצלם כלל לרנן, כי הרי לא היו מצפים לזה, אלא להיפך, הם קראו כל הזמן 'הבעל עננו' ולכן כשהופתעו מהאש שירדה מהשמים מיד נפלו על פניהם. מה שאין כן המצב אצל משה רבינו ע"ה שאז האמינו בה' ובמשה עבדו, ולכן כשזכו לראותו עין בעין, ודאי וירא כל העם וירונו. עכ"ל האדמו"ר מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ"ל.

פרשת פרה

עשיית המצוות בחיות תשמר אותן באדם

וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי (במדבר י"ט י"ז)

הרב ישכר שלמה טייטאכטל זצ"ל הי"ד בספר משנה שכיר מועדים (ח"א מאמרי פורים פרשת פרה עמ' 646) מלמד מוסר ודרך עבודת ה' מכתוב זה וזלה"ק:

במסורה שנים, כאן ואידך וְלֹֽא־הוּרַ֤ק מִכְּלִי֙ אֶל־כֶּ֔לִי (ירמיהו מ"ח י"א). וי"ל דהכוונה דצריך להיות עבודתנו בבחינת חי, כדכתיב (ויקרא י"ח ה') אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואז מתעצם בו התורה והמצוות שלא יורק ממנו לעולם. אבל אם ח"ו אינו בבחינת 'חי' רק בעצלות ובהתרשלות אז לא יתקיים בו ויורק ממנו. וכמו שהמליץ השל"ה (שער האותיות אות ז' א' בהג"ה) ולחם עצלות לא תאכל[4]. וזה הכוונה במסורה הנ"ל, ונתן עליו מים חיים אל כלי, אז ולא הורק מכלי אל כלי, ו'כלי' הוא הגוף, כמו שאנו אומרים בתפלת יום הכפורים הרי אני לפניך ככלי [מלא בושה וכלימה] והבן.  

'והי"א' - ארבע אותיות שנעלמות עד לתקון השלם

כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי (קהלת ז' כ"ג)

מדרש זוטא קהלת שם ר' יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה, אמר שלמה לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

מבאר בדרך דרוש נפלאה הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת התעוררות תשובה באסופת מאמריו שיר מעון (נדפס עם התורת משה לסבו הגדול החת"ם סופר זי"א) וזלה"ק:

הפירוש הפשוט אמרתי שחכמתי בתורה אבל באמת עדיין אינני רואה שרחוקה ממני החכמה של התורה. וי"ל ידוע שעד שלא נמחה זרעו של עמלק חסר אותיות וי"ו ה"א מהשם ברוך הוא. ואות א' מכסא כדאיתא ברש"י סוף פרשת בשלח על פסוק כי יד על כס י"ה, ואות יו"ד מירושלים שנכתב עתה בלי יו"ד ונקראת ביו"ד, ולעתיד לבוא תכתב ג"כ ביו"ד כדאיתא בספרים, ממילא נחסרים ארבע אותיות אלו והי"א.

והנה לעתיד לבוא יגלה הקב"ה טעמי תורה כדאיתא במדרש ויתגלו רזין דרזין, והנה שלמה המלך אשר חבר ברוח קדשו שיר השירים שהוא קודש קדשים (ידים פרק א' משנה ה') אמר אמרתי אחכמה אבל באמת עדיין, והי"א רחוקה ממני, אותיות והיא עדיין מרוחקים ממקומותיהם ולא נתגלו עדיין טעמיהם וסודיהם עד שיתוקן העולם לעתיד לבוא. עכ"ל הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד.

טעמה של אי הבנת טעם פרה אדומה

במורשת גד (שמות פרה) לרב גד אייזנר זצ"ל [חסיד פרוש וטהור, מחנך בחסד עליון,  מחסידי גור לפני השואה. תולדותיו נחרטו בספר במחיצת ר' גד'ל. ניצל מגיא ההריגה, לא זכה לזש"ק, יום היארצייט שלו בכ"ד באדר (תשמ"ה)] כתב וזלה"ק:

הרגשת החיך שיש לאדם בשעת אכילתו או שתיתו, הוא אחד ממתנות הבורא שנתנו לנו, המכונה 'חוש הטעם' יש שטעמו מתוק וענוג, וישנו שחריף כאש...כאשר נתבונן בהרגש זה נמצא שהוא ענין עמוק שאין ניתן להעבירו ולהמחישו לאחר...אלא מי שטעם אותו חש בו, ומי שלא טעמו אינו בר השגה  בענין, ולמרות כל הסבריו אין האחר אמור להבחין בטעם מאומה. חוש הטעם אינו מתיחס רק לצד הגשמי שבאדם, אלא גם בעבודת ה' ובהרגש הרוחני שבו מצינו את ענין הטעם. שהרי חיות ה' הפנימית הנסתרת נקראת 'רזא דאחד' (עפ"י זהר תרומה קל"ה ע"א, מקור תפלת 'כגוונא') שבכל נברא טמון וגנוז בו כח הבורא שהוא אחד. רז זה הוא סוד גנוז בעצם, ואינו כמו שיסתיר אדם חפץכל שהוא שאין זה סוד בעצם, שהרי אפילו ילד יוכל למצאו באקראי. אולם סוד הפנימיות גנוז בכל דבר, כמו טעמו של מאכל שהוא גנוז ונסתר בתוכו, ורק הטועם את המאכל בפועל הוא היכול לעמוד על טעמו, שהרי אי אפשר להפרידו ולומר הבא לי רק את הטעם...כך הפנימיות שבכל דבר הינה סוד בעצם, ואדם אשר זוכה לגלות את הפנימיות הוא זה אשר זוכה לחוש ולטעום מטעמי התורה.

פרשת פרה פותחת ואומרת זאת חוקת התורה (במדבר י"ט ב') ודרשו חז"ל אשר לא נמסרו לנו טעמיה של פרה, אלא חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי (במדבר רבה י"ט ח'). מאידך אמרו חז"ל (שם שם ו') אמר לו הקב"ה למשה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר, חוקה. נמצא שטעמיה של פרה קיימים אלא שלא נמסרו לנו. לאחר חוקה, לאו היינו העדר טעם, כי אם קוצר המשיג. מפני שחוש הטעם רוחני הוא, לכך א"א לגשמיות ורוחניות לשמש בכתר אחד, ואדם אשר טעם טעמו של עוה"ז, פגם בחוש הטעם הרוחני שבו, ואינו יכול לחוש בטעמי התורה אשר תחושתם פנימית ודקה. לפיכך לאחרים חוקה, כי אינם יכולים להשיג את טעמי פרה, מה שאין כן משה רבינו ע"ה אשר חושיו נשתמרו בשלימות ללא פגם, יכול היה לחוש בטעמי פרה.

הסיבה שעם ישראל לא היו מסוגלים לחוש בטעמי פרה, הוא מחמת שטעמו טעם חטא בעשיית העגל, שהרי משעה שקבלו  את התורה עד שחטאו בחטא העגל, היו בדרגה גבוהה ונאצלת. כמו שנאמר (תהלים פ"ב ו') אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם, כבחינת אדם הראשון לפני החטא, שהיה דבוק בעץ החיים בלא תערובת טוב ורע. למרות זאת הותיר בידינו הבורא ברחמיו המרובים דרך תשובה ואפשרות לתקן את חטא העגל, והוא ע"י מצות הפרה, כדאיתא במדרש (במדבר רבה י"ט ח') תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. אולם אעפי"כ לא חזר המצב לקדמותו...אלא עדיין תערובת טוב ורע ישנה בעולם עד שיהיה התקון השלם בביאת גואל צדק...

כה דברי השפת אמת (פרה שנת תרל"ה) דודאי יש טעם לפרה, רק שמי שטעם טעם חטא אינו יכול להשיג זה הטעם, כי הוא תקון חטא העגל, שמקודם היו דבוקים בעץ החיים וע"י החטא אינם יכולים להשיג טעמי פרה, ולכן משה רבינו השיג הטעם. [ע"כ עפ"י דבריו]. עם ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ומקיימים את צווי התורה אף בלי ידיעת טעמיהם, בטלים הם לרצונו של מקום אף אם דעתם קצרה מלהשיג את דרכיו. הנהגה זו על טבעית היא, שכן טבעו של אדם שלא לעשות שום דבר טרם אשר יבין אותו וימצא טעם לעשותו. וע"י שבני ישראל מקבלים עליהם את מצות פרה כחוק בלי טעם...מתרוממים איפוא מהטבע החומרי ומתבטלים לרצון ה' יתברך. ואשר על כן יכולים הם לזכות לגלות טעימה כל שהיא מבחינת טעמי הפרה שאף הם מעל הטבע, מדה כנגד מדה...קבעו חז"ל לקרוא פרשת פרה בשבת, היות וכח השבת מסייע לטהרתם של ישראל, מהטעם דאיתא (פרי עץ חיים שער השבת ח') שבשבת משה רבינו ע"ה מחזיר לישראל את הכתרים שקבלו בעת אמירתם 'נעשה ונשמע' א"כ זוכים הם לקבל הארה מלוחות הראשונות קודם שחטאו, ממילא ע"י זה זוכים אף לחוש ולו במעט מטעמי הפרה וטהרתן של ישראל, וזה שמבקשים (זמירות ליום השבת 'אסדר לסעודתא' ) 'יגלה לן טעמי'...מלבד כח השבת שמסייע...גדולה מעלתם של הימים האלו שלפני חודש ניסן לטהרת בני ישראל, כי הזמן מבקש תפקידו. בימים ההם שנתעוררו ישראל להטהר לפני הפסח...[כן נזכה אנו לטהרה ולגאולה שלימה ולהחזרת חוש הטעם לטבעיותו, בב"א]. עכ"ל הרב גד אייזנר זצ"ל. הספר מורשת גד נערך ע"י תלמידיו עפ"י שיחותיו.