פרשת מצורע ושבת הגדול
להבות אש קודש
לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה
פרשת טהרה (מצורע[1]) שבת הגדול[2]
מהכהן נלמד כי מאכילה ושתיה בקדושה – עמוד כח הברכה
זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א
אֶל־הַכֹּהֵֽן (ויקרא י"ד ב')
בדרשות מהר"ם בריסק לרב מרדכי בריסק[3]
זצ"ל הי"ד בדרשת שבת הגדול שהיתה בשבת פרשת מצורע (שנת תרח"ץ) כתב,
וזלה"ק:
...זה יסוד מוסד שכל תהלוכות האדם בקיום התורה והמצוה המה תלוים
בהנהגתו באכילה ושתיה...ע"כ אמרו חכמינו ז"ל (מכילתא בשלח י"ז) לא
נתנה תורה אלא לאוכלי המן[4] [ע"כ
מחז"ל] שהם היו קדושים ופרושים בעניני אכילה וראויים להשגה בתורה הקדושה,
וכידוע מתלמידי הבעש"ט הקדוש זי"ע (מובא בשם הרה"ק רבי מענדלי
מרימנוב זי"א על הפסוק (שמות ט"ז ט"ו) ויאמרו איש אל אחיו מן
הוא כי לא ידעו מה הוא, שע"י אכילת המן נזדככו כל כך שזיו קלסתר פניהם
נשתנה לטובה עד שלא הכירו זה את זה כי צורת פניו לא היה כתמול שלשום.
וכבר כתבו בספרי מוסר כי דבוריו של אדם אם מעט ואם הרבה, אם לטוב או
להיפוך, מתלי תלי בהנהגתו באכילה ושתיה, כי אינו דומה הדבורים של הזולל וסובא
לדבוריו של המדקדק באכילתו שאוכל רק לשובע נפשו, כי מי שאוכל רק כפי הצטרכותו,
זה ידבר רק מה שצריך לדבר ולא יותר. וזה מרומז במאמר בעל ההגדה כל דכפין
ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח, מי שלא יאכל רק כשירעב, זה לא ידבר רק מה שצריך,
כי בפסח מרומז פה-סח...
...ידוע מליצת תלמידי הבעש"ט (נועם אלימלך, קדושת לוי עבודת
ישראל ועוד) על הפסוק (במדבר ל' ג') 'לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה' שאם
האדם מדקדק כחוט השערה על כל דבור ודבור ואינו משנה דבורו, אז יזכה שהקב"ה
ישמע לקול דברו וכאשר יגזור כן יקום. וזהו בכלל מה שאמרו (מועד קטן ט"ז
ע"ב) הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, והיינו לא יחל דברו, אם לא יעשה דברו
חולין ויהיה כל דבורו קדוש אצלו, אז יזכה שככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה. וכן
הוא אצל האדם המדקדק באכילה ושתיה ואינו אוכל רק כשירעב ואינו שותה לתענוגים רק
כשיצמא, אזי הוא במדרגה זו שלא יעשה דבריו חולין וממילא ישמע הקב"ה לכל
דבריו, ואפשר לרמז בזה מאמר בעל ההגדה הנ"ל 'כל דכפין ייתי ויכול'
[תרגום: כל הרעב יבוא ויאכל], אם יאכל רק לרעבונו, אזי יזכה 'כל דצריך' שאם
יהיה לו צורך לאיזה ישועה 'ייתי ויפסח' יאמר מה חפצו והקב"ה ישמע
אליו...
וזה הוא ענין שאמרה התורה הקדושה זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו
והובא אל הכהן. ומה ענין כהן אצל מצורע? אבל לפי שהנגעים באים עבור חטא לשון
הרע, וחטא לשון הרע נצמח מרוב אכילה ושתיה שלא כדת של תורה, והן הכהן תעודתו
למעט באכילה ושתיה ודבורי חול[5]
למען ישמע ה' את ברכתו, לכן צותה התורה הקדושה שהמצורע ילך אל הכהן ללמוד עניני
אכילה ושתיה ודבור ואז יתרפא מצרעתו...ויש לומר על דרך הרמז נצור לשונך מרע
ושפתיך מדבר מרמה, כי אם יברך איש את רעהו והברכות לא יהיו חלין על ראש המתברך, אז
נמצא ששקר בפיו ומרמה הוא, אבל אם ישמור פיו ולשונו ולא יעשה דבריו חולין, אז יש
לקוות שככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה, לזה אומר אם ינצור את לשונו מדבר רע, אז
יהיה נכון ובטוח ששפתיו לא דברו מרמה וככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה...עכ"ל
הרב מרדכי מבריסק זצ"ל הי"ד.
מנגעים למדים כי ה' יתברך שם מטמוניות תחת היסורים
כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה
וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם (ויקרא י"ד ל"ד)
האדמו"ר מפיאסצנה הרב
קלונמוס קלמיש שפירא[6]
זצוק"ל הי"ד כותב בספר שנערך מכתביו אש קודש (מאמרים שנת
ת"ש בפרשתנו) וזלה"ק:
נבין נא אם כן למה הסגיר מתחילה את הבית שבעת ימים, ורק אח"כ
חלצו את האבנים, הא כיוון שנראה הנגע ידע שכאן מטמון, ובפרט שכפי שאיתא
ברמב"ן...שנגעי בתים ובגדים שלא כדרך הטבע הן, א"כ רק לטובת ישראל לגלות
המטמוניות הן, ולמה ציותה התורה לטמא מקודם שבעת ימים?
והנה בכוונת התורה ומצוותיה אין לנו השגה, אבל מה שמרמז לנו אפשר כי
יודעים ומאמינים אנחנו שכל מה שה' עושה לנו, אפילו כשח"ו מלקה אותנו הכל
לטובה היא, אבל כשרואים כעת [הדברים נאמרו בעיצומה של תקופת השואה] שלא ביסורי גוף
לבד מלקה אותנו, רק גם בדברים שח"ו מרחיקים הם אותנו ממנו יתברך, אין חדר
לתשב"ר ולא ישיבה, לא בית המדרש להתפלל בצבור ולא מקוה, וכדומה, אז ח"ו ספק
חשש עולה בקרבנו, ואפשר שגם עתה כוונתו יתברך לטובה, אם לטובה, היה לו ליסרנו
בדברים שיקרבו אותנו אליו, ולא ביטול תורה ותפלה וח"ו כמעט כל התורה. והאם
אין זאת ח"ו יסורים של 'וישליכם'[7] לכן
רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה היתה, ומ"מ [ומכל מקום] עשה בה ה'
שליחות לטובת ישראל. מתחילה טמאה שבעה ימים ואח"כ נתגלה המטמון.
לכן צריך האיש לומר רק 'כנגע נראה לי' ואפילו ת"ח שיודע שנגע
היא, רק כנגע יאמר...מפני שהאיש בעצמו אינו יכול לאמר אם היא באמת נגע או פגע, רק שלו נראה כנגע היה יכול לאמור, אבל
באמת טובה היא לישראל אשר יטיב ה' עמנו. עכ"ל הרב קלמן קלונימוס שפירא זצוק"ל
הי"ד.
הטומאה שדבקה בישראל זה מישיבתם בקרב הגוים
וְכָֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת
נִדָּתָֽהּ (ויקרא ט"ו כ"ו)
הרב דב לאבלוויטש[8]
זצ"ל בספרו דיבובי חן מביא עפ"י המסורה פסוק בפרשתנו מיחזקאל (ל"ו
י"ז) בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ
אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם
לְפָנָֽי.
נראה הכוונה דהנה לכאורה מה שאמר ה' יתברך לישראל, כטומאת הנדה היתה
דרכם לפני, פירושו הוא, שכמו שטומאת הנדה היא דבר טבעי, כך דרכם של ישראל, אשר הוא
לא טוב, הוא להם דבר טבעי. ועל זה יקשה, הלא אמרו ישראל 'כל אשר דבר ה' נעשה
ונשמע', ואמרו במדרש, שאמרו עד שלא קיימנום...דהיינו שאמרו לנו בטבע הוא קיום
המצוות [כלומר א"כ לכאורה זה סתירה לנלמד מיחזקאל, אלא] על זה באתה
המסורה לפרש שבאמת מה שאמר ה' יתברך, כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, לא היתה כונתו
לומר שעשיית הרע הוא להם בטבע ח"ו, רק כונתו היתה שכמו אם הנדה תשב על הכלי
תטמא הכלי, ככה ישראל נטמאו מהעמים אשר היו מתגוררים ביניהם. עכ"ל הרב דב
לאבלאוויטש זצ"ל.
לשבת הגדול
בספר שפתי מהר"ש השלם לרב שמואל ענגיל[9]
זצ"ל (הגאון מראדומישלא בעהמ"ח שו"ת מהר"ש ח"ח)
מבאר בדרך דרוש מופלאה של שילוב בין יסודות בהלכה עם נטפי יינה של אגדה,
ומבאר טעם שמה המיוחד של שבת זו, וכך כותב בספרו עה"ת (לאחר פרשת צו מאמר
לשבת הגדול עמ' פ"ט).
...מה שנקרא שבת
של קודם הפסח שבת הגדול עפ"י מה שכבר הארכתי בהא שנאמר אנכי ה'
אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא קאמר אשר בראתיך, וכקושיית הרמב"ן
ז"ל. אך באמת מפורש במתניתין (עירובין י"ג ע"ב) דטוב שלא נברא, אך
עיקר הטעם משום דהוי קרוב להפסד דהל"ת [דהלא תעשה] מרובין מעשין[10], כמו
שאמר המהרש"א [חידושי אגדה מכות כ"ג ע"ב]. אך באמת
כיוון דע"י תשובה מאהבה זדונות נעשין כזכויות שוב חשיב כמצוות עשה מרובין,
דהא מעבירה גופא נעשה מצוה שוב טוב שנברא. והנה ידוע דרק לישראל מועיל תשובה לפי
שהם בנים למקום[11]
אף באם ח"ו אינם עושין רצון של מקום כמפורש בש"ס קדושין (ל"ו)
א"כ בבן מועיל תשובה, אבל אומות העולם שהם בחינת עבדים לא מועיל גבם תשובה.
א"כ ממילא
גם לגבי שמירת שבת, ישראל מצווה על השבת, אבל גוי ששבת חייב מיתה, לפי שישראל חשיב
בן מותר לו להשתמש בשרביטו של אביו המלך, אבל אומות העולם שהם בחינת עבדים אסור
להם להשתמש בשרביטו של מלך. ממילא ע"י שמירת שבת נתוודע שאנו בחינת בנים,
ממילא מועיל תשובה. לכך כל המשמר את השבת אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין
לו, לפי שע"י שמירת שבת עכ"ח דאנו בחינת בנים ומועיל תשובה. לכך נסמכה
מצות 'כבד' [את אביך] למצות שבת, דלכאורה למה צריך לכבד לאביו הא גרם לו רעה דהוא
'טוב שלא נברא' [עפ"י עירובין לעיל] אך ע"י שמירת שבת נשמע דאנו בנים
ומועיל תשובה, שוב 'טוב שנברא' ממילא צריך לכבד לאבותיו. והנה בתוספות סנהדרין
(ל"ט) מפורש בהא דה' יתברך קבר למשה רבינו ע"ה אף שה' יתברך נקרא 'כהן'
משום דמותר לטמא לבנו. [ראה פרשת דרכים דרוש כ"ה]
והנה גבי יציאת
מצרים שהיה ע"י הקב"ה בעצמו וירד למצרים מקום טומאה ע"כ [על כרחך] משום
דכהן מטמא לבנו כמו שאומרים בשם ר' שמשון מאוסטרופלי זי"ע נשמע דגם
באם ח"ו אין עושין רצונו של מקום כמו אז במצרים שהיו עובדי עבודה זרה כטענות
שר של ים, אפילו הכי נקראים 'בנים' ומועיל תשובה [ראה פרשת דרכים שם], שוב
נשמע דטובה הוא הבריאה. נמצא דבאמת כוונת המקרא דאנכי בשביל שבראתיך
אך עיקר טובת הבריאה נשמע מהא דהוצאתיך מארץ מצרים, היינו הקב"ה
בעצמו, עכ"ח דהם בחינת בנים ושוב מועיל תשובה, וא"כ הבריאה היא טובת
האדם.
נמצא עד אותו
זמן נהי שהיו שומרים השבת מכל מקום הוצרכו לעשות איזה קצת מלאכה כדי שלא יעברו
אל"ת [א'לא תעשה'] דיום ולילה לא ישבותו [בראשית ח' כ"ב], כמ"ש
הפר"ד [פרשת דרכים תחילת דרוש א'] אך באמת כל זה אם הם עבדים ואסור
להשתמש בשרביטו של מלך, אבל א"נ [אי נימא, (אם נאמר)] דתיכף שקבלו עליהם
לקיים התורה הם בחינת בנים שוב מותר להם לשמור את השבת. אך הם באמת לא ידעו שמא
הלכה כמאן דאמר ד'באין עושין רצונו של מקום' קרויין עבדים, שוב הם מוכרחים מס' [מספק]
לעשות קצת מלאכה אך אז בעשור לחודש שהיה בשבת[12] ואמר
ה' יתברך ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה [ליל ט"ו] היינו הקב"ה בכבודו
ובעצמו אף שנקרא בשם כהן, ע"כ משום דחשיבי 'בנים' אף באין עושין רצונו של
מקום, וכהן מותר ליטמא לבנו, מכיוון שנתברר להם שהם תמיד בבחינת 'בנים' שוב מותר
היה להם להשתמש בשרביטו של אביהם המלך,
ושוב מותר להם לשבות בשבת ולא הוצרכו עוד לעשות אף קצת מלאכה ושוב נתגדל אצלם השבת
בזמן שהיה קודם עושין בו מלאכה, ושפיר נקרא 'שבת הגדול'. עכ"ל הרב שמואל
ענגיל זצ"ל.
שבת הגדול – בשבת זו נוסף טעם למצות השבת
הרב אברהם מרדכי אדמו"ר מגור, בנו הבכור של השפת אמת,
חולץ מגיא ההריגה באירופה בעצומה של השואה) בדבריו לשבת הגדול (נדפס באמרי אמת
ויקרא) מביא מדברי אביו:
יש לשבת שני טעמים, האחד כדכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים...וינח
ביום השביעי, והשני כתיב וזכרת כי עבד היית מארץ מצרים...על כן צוך...לעשות את יום
השבת...ולכן נקראת שבת זו שבת הגדול כי אז נתגדלה השבת עם הטעם השני...
[1] בספרו של החיד"א
ראש דוד דרשות על התורה, כתב בכותרת לפרשיות תזריע מצורע – תזריע טהרה.
[2] הלמוד בגליון [לקיים מצות בוראי.
ולעילוי נשמות: אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר
טוביה, חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת רבקה, בנם יצחק משה. הרב
חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א
קלרמן, שלומית בת ר' יהודה (מן). ר'
בנימין בן דוד יעקב (פישר) ז"ל עריכת הגליון ביום היארצייט שלו כ"א
באדר. הרב דורון בן יוסף (רוזיליו) נלב"ע פורים דפרזים תשפ"ב. יהודה
הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).
מרן שר התורה הרה"ג הרב שמריהו יוסף חיים בן הרב יעקב ישראל
קנייבסקי זצוקלל"ה פורים דמוקפים עש"ק צו.
[3] הרב
מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד
בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב
וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה
ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם
רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון,
האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח דרכי תשובה.
הקים ישיבה בה למדו אלפי תלמידים.
עם הכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה
השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד. בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל
ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק
טשעקא' ע"ש אביו, אך טרם הגיעו לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר
דרשות מהר"ם בריסק יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין).
[4] למען דיוק
בלשונות המורגלים בספרים הקדושים, מעיון (בתוכנות מחשב) עולה כי בחז"ל עצמם
היינו במכילתא (דרבי ישמעאל (בשלח מסכתא ויהי פתיחתא, וגם במכילתא דרשב"י פרק
ט"ז אות ד') הלשון היא : לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. בראשונים
(רש"י דברי הימים-ב ל"א ד', רבינו בחיי שמות ט"ז ט"ז) הלשון
היא כשגורה בספרים: לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן.
[5] אכילותיו של
הכהן רבות מהן אכילות בשר קדשים (הערת המלקט).
[6] הרב קלונמוס
קלמיש שפירא (תרמ"ט – ה' מרחשון תש"ד) נין של בעל המאור ושמש (מצד
אמו) נקרא על שמו. ומצאצאי רבי אלימלך מליזנסק והמגיד מקוזניץ מצד
אביו זכר צדיקים וקדושים לברכה. התייתם בגיל צעיר, למד אצל סבו הרב חיים שמואל
מחנצין. בהיותו בן עשרים עלה לשמש באדמורות בפיאסצנה ליד ורשא שבפולין. נודע כאיש
חינוך דגול, שלהבת קודש היתה אישיותו המופלאה. ספרו המפורסם שפירסם בחייו חובת
התלמידים הינו ספר הדרכה מוסרי-חסידי במדריגה ראשונה, אשר עד היום טעמו הולך
ומוסיף לכל נער ובחור אשר חשקה נפשו לעלות במדריגות עבודת ה'. בנו כלתו וגיסתו
נהרגו בתחילת מלחמת העולם השניה, אמו נפטרה לאחר מכן. למרות ההצעות שהוגשו לו
להמלט על נפשו סירב. בתקופה זו עמד כחומה בצורה חיזק ועודד יהודים. שיחותיו שנאמרו
בתקופת אימים-דמים זו העלה בעצמו על הכתב ולפני שנלקח לגיא ההריגה הטמינם בכד חרס,
ובתוכו בקשה שמי שימצא את הכתבים שישלחם לאחיו הרב ישעיה שפירא בתל אביב.
בשנת תשי"ט לערך נמצאו הכתבים, ועמם גם ספרו הכשרת האברכים (נדפס), ו'מבוא
שערים' מחובת האברכים, וכן שיחותיו לפרשת השבוע (לימים נקראו בשם דרך המלך).
הספר אש קודש הוא השיחות המיוחדות אותן מסר באותן שנות אימה, וניכר בהן
המצב הבלתי נתפס באותם ימים עם אמונתו הלוהטת.
[7] וַיִּתְּשֵׁם ה'
מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל־אֶרֶץ
(דברים נצבים כ"ט כ"ז)
[8] הרב דב
לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקורוש, לא זכה
לזש"ק כפי שכתב בהקדמת ספרו: ...ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע
ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם
בני אשר גדלתים וטפחתים... נפטר בתרצ"ז סמוך לשואה.
אבי מורי ז"ל למד בישיבתו, כשסיים לימודיו שם נתן לאבי את ספרו וכתב לו הקדשה. ברבות העתים שפרצה מלחמת
העולם השניה, אבי לא חזר לביתו, הוריו נספו בשואה, הוא השתחרר ממחנה ההשמדה דכאו
בגרמניה, עלה לארץ ישראל והקים משפחתו. בעת תקופת מגורינו בחיפה
(תשכ"ז-תשמ"ה) מצא בבית כנסת ספרדי בשכונתנו הקטנה עותק מקורי של הספר.
בהתרגשות גדולה ביקש מהגבאי שיתן לו את הספר ובתמורה נתן לבית הכנסת ספרים אחרים.,
אבי חיבב מאוד את הספר ולמד בו רבות. כיום הספר נמצא באוצר הספרים שחנני ה' יתברך,
וממנו נערכו הדברים.
הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת
'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל,
אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר...[סיבה נוספת]
מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב
הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת
סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.
[9] הרב שמואל
ענגיל (תרי"ג-י"ט אדר א' תרצ"ה) גדל בבית של חסידי צאנז,
מרבותיו היה האדמו"ר מצאנז ה'דברי חיים' הרב חיים הלברשטאם
זצוק"ל. הסמכתו קיבל מהגאון ה'שואל ומשיב' הרב יוסף שאול נטנזון
זצ"ל. שימש כאב"ד בקאשוי וכן שימש כרב של בילגוריי ואח"כ ברודניק.
עיקר כהונתו היתה בעיירה ראדומישל (עיירה בפולין) שע"ש נקרא 'הגאון
מראדומישלא'. בזמן מלחמת העולם הראשונה (תרע"ד-תרע"ח) עקר מביתו, לבסוף
קבע מקומו בצ'כסלובקיה. בשנים אלו עסק הרבה בהתרת עגונות בעקבות אותה מלחמת עולם.
נסתלק כאמור בתרצ"ה. ספרו החשוב העיקרי שו"ת מהר"ש (שמונה
חלקים) ארבעה חלקים יצאו לאור בחייו.
אספר בקצרה מעשה מופלא שהיה לי כ'הכירות' עם הספר ומחברו. בעת חפשי
ספר באחד מבתי המדרש ב'תל ציון' מקום מגורי, ראיתי ספר ישן ללא כיתוב על כריכתו
לקחתיו לעיון, שמו היה שו"ת מהר"ש, לא הכרתי ולא שמעתי עליו
מעודי. בעודי מעיין בו נפערו עיני בתדהמה, הובא בו דברי הספד שנשא חתנו של המחבר
במלאת שש שנים להסתלקותו, היה זה י"ט באדר תש"א, היום בו מצאתי את
הספר היה י"ט באדר תשפ"א, שמונים שנה בדיוק חלפו מאז. חתן המחבר הרב
דוד הלפרין זצ"ל נספה בשואה. כשחזרו בניו לאחר המלחמה מצאו כתבי יד של
שאר כתביו, מפוזרים ביניהם הודפסו לאחר מכן חלקים ז' ח' (חלקים ה' ו' נדפסו
ע"י חתנו) אותם ערך והדפיס נכדו של המחבר הרב אלחנן היילפרין
זצ"ל בלונדון תשי"ד, זה עותק מקורי שמצאתי בבית המדרש. (באריכות
ראה את המעשה בגליון להבות אש קודש לפרשת כי תשא).
יש המשך לסיפור שלא פרסמתיו עד עתה ברבים. השם 'היילפרין' נשמע
לי מוכר, ערכתי בירור ואכן התאמתה מחשבתי כי צאצא של המחבר הינו רב מפורסם שמתגורר
ברמות ג' בירושלים, הרב יצחק היילפרין שליט"א. במהלך חיינו התגוררנו
שם טו"ב שנים, ולמעשה הכרתי אותו. רציתי מאוד להביא אליו את סיפור הדברים, אך
בגלל מגיפת הקורונה וסיבות נוספות נדחה הדבר עד אדר א' תשפ"ב. מבירור שעשיתי
שמתי פעמי בלב חושש לקראת המפגש, כאשר איני יודע בדיוק כיצד להתחיל לספר. כשירדתי
מהאוטובוס ברמות ג' ופניתי לילך לכוון ביתו, הבחנתי בשתי דמויות המהלכות באותו
כוון, לבי החסיר פעימה, זכרתיו בצורה לא ברורה דיה משנות מגורי, אבל אכן היה זה
הרב יצחק היילפרין שליט"א ובנו המלווהו תמיד. הוא אכן אישר שאת הספר
הוציא לאור אביו הרב אלחנן היילפרין זצ"ל, כלומר הוא נין של המחבר!
זכרתי שיש ספר על התורה שפתי מהר"ש ושאלתים אם ניתן להשיגו, ואכן הם
נתנו לי עותק של הספר ממנו הובאו הדברים לעיל. מהדורה שלפני הודפסה בברוקלין
תשנ"ג. (קיימת מהדורה מתשע"ד)
[10] ה'עשין' דהיינו
מצוות עשה הן במנין רמ"ח, וה'לא תעשה' הן שס"ה, א"כ לכאורה
ח"ו האדם עלול יותר להכשל וליפול מאשר להצליח ולעלות.
[11] ראה בני
יששכר מאמרי השבתות מאמר ט' אות ו' (מומלצת מאוד מהדורת עוז והדר עם הרחבות
וביאורים).
[12] כידוע (טור
או"ח סימן ת"ל) שאותה שנה שיצאו ממצרים, י' בניסן חל בשבת, וזהו אחד
מהטעמים היסודיים לכך שנקראת שבת הגדול, ע"ש הנס הגדול שאירע להם שלקחו את
הכבש להכין אותו לקרבן פסח וקשרוהו למיטותיהם ארבעה ימים לפני הקרבתו בי"ד.
ואעפ"י שהשה היה אלילם של המצרים, לא עשו ולא אמרו כלום לישראל. ראה שבת
(פ"ז ע"ב תוס' ד"ה אותו יום).
