'הני חמשה "ברכי נפשי" כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד נשמה. מה הקב"ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקב"ה זן את כל העולם כלו, אף נשמה זנה את כל הגוף. מה הקב"ה טהור, אף נשמה טהורה. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו' (ברכות י,א). דוד אמר חמשה "ברכי נפשי" כנגד דימוי הקב"ה והנשמה, לומר שמי שיש בו זה ראוי לשבח לזה. הדימוי זה לא סתם, אלא הנשמה היא חלק אלוק שיש באדם, ולכן היא דומה למקורה – לקב"ה, ומגלה זאת בעולם, ולכן דרכה משבחים את ה', שמגלים שם ה' בעולם. "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז). '"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו" – עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים; לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ, בשני ברא רקיע לעליונים, בשלישי תראה היבשה לתחתונים, ברביעי ברא מאורות לעליונים, בחמישי ישרצו המים לתחתונים, הוזקק בששי לבראות בו מעליונים ומתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד (ב"ר פי"ד. וע"ש יח). "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י). '"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" – ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא ואמר כי הוא נפח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, להודיע … היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו' וכו' (רמב"ן). הנשמה היא חלק אלוק – נפיחת ה' בנו מעצמותו כביכול, הביטוי הגלוי לזה זהו הדעת והדיבור שיש באדם, לכן אומר דוד לגלות את שבח ה' בדיבור שבו יש גילוי של הנשמה שהיא חלק אלוק ושלכן דומה לקב"ה. ע"י הדימוי (בנשמה) וחיבור לארץ (כדברי רש"י שנעשה מהעליונים והתחתונים) האדם יכול לבא ולתקן את העולם, להעלותו לדרגת קדושת שמים. השבח לקב"ה, בנוסף לשבח שנעשה בפה נעשה גם ע"י קיום המצוות (והוא עיקר השבח), שזה כעין שבח בדיבור, שנעשה ע"י המעשים (כביכול המעשים מדברים, כעין "השמים מספרים כבוד א'ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" [תהלים יט,ב]), שזהו "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא), יצירת עם ישראל זה כדי לגלות ולעשות את רצון ה' בעולם, שזה ע"י תורה ומצוות, שבזה אנו משבחים את ה'. (מובא במדרש: '"כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה, י). אמר לו הקב"ה: דוד מה אתה עושה לי? אמר לו: אני אשבחך בכל אבריי, בראשי אני כופף וקודה בתפלתי, בשערות ראשי אני מקיים "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז), ועוד אני מניח תפילין בראשי. בצאורי אני מקיים מצות עטיפת ציצית' וכו' [מדרש תהלים לה], הרי שבמעשה המצוות אנו משבחים את ה'). לכן הדימוי בין הנשמה לקב"ה נעשה בחמשה דברים, כנגד חמשה חומשי תורה, שבהם – בתורה אנו משבחים את ה', מגלים את רצון ה' דרך הנשמה לגילוי בעולם הגשמי, לתקנו ולקדשו להיות גילוי כרצון ה', שבזה נעשה גילוי ה' בעולם. לכן במתן תורה היו חמשה קולות (' … לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר (שמות יט, טז) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר" וגו', "ויהי קול השופר" וגו', "והאלקים יעננו בקול”' וכו' [ברכות ו,ב]), כרמז לתורה (שבה חמשה חומשים) שבה אנו משבחים את ה', ולכן זה הופיע בצורת קולות כגילוי רמז לקול שירה לה' שע”י התורה. נראה שלכן דרש ריב"ל על מתן תורה: 'וא"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (שיר השירים ה, יג) "לחייו כערוגת הבושם"? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, דיבור שני להיכן הלך? הוציא הקב"ה הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר (שיר השירים ה, יג) "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר", אל תקרי שושנים אלא ששונים. ואריב"ל: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר (שיר השירים ה, ו) "נפשי יצאה בדברו". ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר (תהלים סח, י) "גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה". ואמר ר' יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר (תהלים סח, יג) "מלאכי צבאות ידודון ידודון", אל תיקרי ידודון אלא ידדון' (שבת פח,ב). שריב"ל דרש שכל העולם התמלא ריח בשמים מהקדושה, וה' אח"כ החזירו לגן עדן, שזה מרמז על חיבור עליונים ותחתונים, שהתורה מחברת את הארץ והשמים. ואיך זה נעשה החיבור הזה? זה ע"י הנשמה שהיא חלק אלוק ולכן מגלה את ה' בעולם, זהו שהנשמה יצאה וה' החזירה, שיש גילוי של מעלת הנשמה, שלכן פרחה מהגשמי מרוב גילוי קדושה, ופרחה כדי לחזור לשורשה – לה' (שיצאה מהעולם הגשמי שרחוק – מכוסה מגילוי ה', ורצתה לחזור לשורשה לחיבור לה' בשלמות), וה' החזירה כי מטרתה זהו גילוי ה' בעולם בקיום תו"מ (ולכן זהו מטל של תחיית המתים שיהיה לעתיד כשהעולם יתוקן). ואיך זה נעשה בפועל תיקון העולם וגילוי שם ה' (שהעולם יתמלא ריח טוב של קדושה, ע"י גילוי של הנשמה בעולם כגילוי ה' ע”י תו”מ)? זה ע"י בנ"י ששומרים ביחד את כל התורה, ובזה מגלים את שבח ה' בעולם "עם זו יצרת לי תהלתי יספרו" (שהתורה יכולה להתקיים רק ע"י כל בנ"י יחד). נראה שחמשת הדברים של דימוי הנשמה לקב"ה מרמזים על החומשים: 'הקב"ה מלא כל העולם' כנגד ספר בראשית שבו מסופר על הבריאה, שהכל עומד מכוח ה' הממלא את הכל. 'הקב"ה רואה ואינו נראה' כנגד ספר שמות שבו מסופר על יציאת בנ"י ממצרים, שה' ראה בעוניים (ואף מסופר על קריעת ים סוף ומתן תורה, שבנ"י לא יכלו לראות את ה', אולם כביכול יכלו לראות דרך פעולותיו, עד שאמרו "זה א'לי" בהצבעה; שכך גם רמז כללי שאמנם לא רואים את ה' אבל תמיד יכולים כביכול לראותו ע"י מעשיו). 'הקב"ה זן את כל העולם כלו' כנגד ספר במדבר, בו מסופר על מסעות בנ"י במדבר, וה' פרנס את בנ"י במדבר במן ובבאר (ואף מסופר בבמדבר על חטא המתאווים [במדבר יא] ועל חטא מי מריבה [שם כ], כרמז שה' זן את כל העולם אבל האנשים יכולים לחשוב אחרת כי לא מרגישים כך; כעין התלונות במדבר שהיו בשל שלא האמינו מספיק בכך שה' זן את העולם כראוי, על אף שבמן ובבאר זה היה ממש ברור לעין כל). 'מה הקב"ה טהור' כנגד ספר ויקרא, שעבודת המקדש נעשית בטהרה וקדושה גדולה. 'הקב"ה יושב בחדרי חדרים' כנגד ספר דברים, שזהו הספר לקראת הכניסה לארץ, שבא"י השכינה שורה, שכאן כביכול מקום מושבו של ה' בעולם (ומא"י משפיע לכל העולם, שכאן זהו כמו החדר הפנימי); ואף שיש כאלו שלא רואים זאת, טעותם נובעת מכך שה' נסתר ולכן לא רואים זאת (כעין שיושב בחדר הפנימי). (עוד אפשר שזן את כל העולם זהו כנגד ויקרא, שבשמיטה מוכח שה' זן את העולם, שזה מתגלה ע"י שלקראת השמיטה ה' נותן תבואה פי שלוש: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" [ויקרא כה,כא], כך שמוכח שהמזון תלוי בו. ומה שהקב"ה טהור זה כנגד במדבר, שהנשמה טהורה אבל יש אנשים שחוטאים, שמתרחקים מטהרת ה', שכך היו דור המדבר שחטאו כ"ך במדבר עד שאין להם חלק בעוה"ז ובעוה"ב [לשיטת ר"ע. סנהדרין קי,ב]). נראה גם שהחמשה דימויים הם כנגד עשרת הדברות, שיש שני לוחות, שבכל אחד חמשה, ולוח אחד זה כנגד בין אדם למקום, ולוח שני בין אדם לחברו (רמב"ן שמות כ,יב), כך שכעין לוח אחד כנגד הקב"ה (שזהו גילוי מול הקב”ה) ולוח שני כנגד הנשמה (שזהו כגילוי מול חברו שיש בו נשמה); וכמו שהקב"ה והנשמה דומים בחמשה דברים, כך גם בשני הלוחות זה חמשה דברות מול חמשה דברות שקשורים ביניהם: 'כֵּיצַד נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. כְּתִיב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ", וּכְנֶגְדּוֹ "לֹא תִרְצָח", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דָּם מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ … כְּתִיב "לֹא יִהְיֶה לְךָ", וּכְתִיב כְּנֶגְדּוֹ "לֹא תִנְאָף". מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְנָאֵף אַחַר הַמָּקוֹם … כְּתִיב "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלקיךָ לַשָּׁוְא", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תִגְנֹב". מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא גּוֹנֵב, לַסּוֹף בָּא לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא … כְּתִיב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תַעֲנֶה". מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁלֹּא בָרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְלֹא נָח בַּשְּׁבִיעִי. וְכָל מִי שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת מֵעִיד לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבָּרָא עוֹלָמוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים וְנָח בַּשְּׁבִיעִי … כְּתִיב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וּכְנֶגְדּוֹ כְּתִיב "לֹא תַחְמֹד". מַגִּיד הַכָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא חוֹמֵד סוֹף מוֹלִיד בֶּן שֶׁהוּא מְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וּמְכַבֵּד לְמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו. לְכָךְ נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל' (מכילתא, מַסֶּכְתָּא דְבַחֹדֶשׁ, פָּרָשָׁה ח' [שמות כ,יב]). 'הקב"ה מלא כל העולם' כנגד "אנכי ה'”, שהוא האלוקים, ולכן הוא לבדו מלא כל העולם. 'הקב"ה רואה ואינו נראה' כנגד "לא יהיה לך", שלא לעבוד ע"ז, כי אדם מחפש דבר מוחשי, ולכן פנו לע"ז הגשמית, אז מזהיר שאע"פ שה' לא נראה בכ”ז שלא לפנות לע”ז; וכן ה' רואה את מי שעובד ע"ז ויענישו (כמו שמופיע בדברה זו). 'הקב"ה זן את כל העולם' כנגד שבת, שבה מודגש שהמזונות מה', שלכן מקבל גם אם לא נגזר עליו מר"ה: 'תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה; שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו' (ביצה טו,ב-טז,א) [וכן בשבת יורד שפע ברכה לכל ימי השבוע (זוהר פח,א)]. 'הקב"ה טהור' כנגד "לא תשא", ששם ה' טהור וקדוש ולכן אין להוציאו על שקר ושווא. 'הקב"ה יושב בחדרי חדרים' כנגד "כבד את אביך ואת אמך", 'ת"ר: שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו; בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני' (קידושין ל,ב); חלק ה' בלידתו זה בנסתר (לעומת הוריו שמולידים בגלוי), וה' מחשיב בכיבוד הורים כאילו דר ביניהם (בנסתר), שזהו כעין שדר בחדרי חדרים (בנסתר). (או 'הקב"ה זן את כל העולם' זה כנגד "לא תשא", ששם ה' זהו גילוי ה' [שכל שם מבטא את גילוי ה' במציאות, כגון שם הויה – מידת החסד, ושם אלקים – מידת הדין], ולכן זהו כנגד שה' זן את העולם, שזהו גילויו – גילוי שמו בעולם [שבמזין – מביא גילויים פיזים בעולם]. 'הקב"ה טהור' כנגד שבת קודש, בה מתגלת טהרה וקדושה בעולם, ע"י חיבור ודימוי לה' בשביתה בשבת). בלוח השני: 'נשמה מלאה את כל הגוף', כנגד "לא תרצח" שמוציא את הנשמה מהגוף. 'נשמה רואה ואינה נראית' כנגד "לא תנאף", שאדם נואף בהחבא שלא רואים, שאם היו רואים אותו לא היה נואף. 'נשמה זנה את כל הגוף' כנגד "לא תגנב" שגונב את גופו (וחייב כשגנבו ומכרו, ממילא יש לו תשלום, שבזה יכול לקנות מזון וכדו'). 'נשמה טהורה' כנגד "לא תענה ברעך עד שקר", ששקר לא בא מטהרה אלא מקורו מאינטרסים גשמיים רעים יש לאדם (וזה בדיבור, שהוא הגילוי שיש נשמה באדם). 'נשמה יושבת בחדרי חדרים' כנגד "לא תחמד", שכעין יהיה בביתו בחדר פנימי וכך לא יביט על מה שיש לחברו. (או שהנשמה זנה כנגד "לא תענה ברעך עד שקר", שבזה מוציא ממנו ממון ששייך לו למזון וכדו'. והנשמה טהורה כנגד "לא תגנב", שבאדם יש נשמה טהורה וקדושה, ולכן אסור לך לגנוב אותו).