פרשת אמור - שבת ומועדים - מהי תרומתם ליהודי?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו ישנו ציווי לעם ישראל לקיים את השבת והמועדים וכך הכתוב מתאר זאת :

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי.  שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:  שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.." [ויקרא כ"ג, א-ד]

http://ahuvaklein.blogspot.com

*בקישור הנ"ל- ניתן לראות ציורים על פרשת השבוע .

השאלות הן:

א] מדוע התורה מצווה תחילה על המועדים ורק אחר כך - על שמירת שבת?

ב] מה מהותם של המועדים?

ג] רמז גם לחנוכה ופורים - כיצד ?

תשובות.

מועדי ה'  והשבת.

כדאי להבין מדוע התורה תחילה מצווה על המועדים ורק אחר כך מזכירה את השבת ! הרי היה ראוי תחילה לצוות על השבת   - לפי שקדושתה גדולה  מן המועדים.

חז"ל עונים על שאלה זו:

השבת קבועה מששת ימי בראשית ולכן בזמן הקידוש ובתפילות השבת: אומרים: "מקדש השבת" - על מנת להדגיש שהקב"ה  קבע אימתי השבת. אך אין כך לגבי יום טוב, עם ישראל קובעים באיזה יום יחול יום טוב, מהטעם: שקביעת המועדים תלויה אימתי עם ישראל יקדש את החודש, ולפי זה קובעים באיזה יום יחול יום טוב, מסיבה זו - ביום טוב אנו אומרים בתפילת יום טוב ובקידוש של יום טוב: "מקדש ישראל והזמנים" [ מסכת פסחים קי"ג]

מתוך כך ניתן ללמוד: ששבת מוכיחה על כבודו של הקב"ה, לפי שה' ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי, על פי זה נקבע כי היום השביעי הוא שבת,  לעומת זאת, יום טוב מראה על כבוד ישראל - לפי שישראל קובעים באיזה יום יחול ראש חודש ויום טוב!

עוד אומרים חז"ל: [מסכת  ברכות ו'] ישראל משתבחים בשבחו של הקב"ה, והקב"ה משתבח בשבחו של ישראל. כדברי רבי יצחק: שהקב"ה מניח תפילין, ובתפילין שלו כתוב: [דברי הימים א, י"ז, כ"א]:

"וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ":

ובתפילין של עם ישראל כתוב:[דברים ו', ד']

"שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד".

על פי הסבר זה ניתן להבין מדוע  כתוב קודם מועדי ה' ורק אחר כך "שבת"  [על פי ספר "אור שלום"/ ר' אליעזר ברגר.]

עוד שואלים חז"ל: "מה עניין שבת אצל מועדות?- כלומר מדוע הכתוב עובר לדבר על השבת במקום לדבר על המועדות ?  שהרי הפרק פתח בנושא המועדים והתשובה היא:

"ללמדך, כל המחלל את המועדות = מעלים עליו כאילו חילל את השבתות וכל המקיים את המועדות - מעלים עליו כאילו קיים את השבתות"

הגאון רבי אליהו מווילנא מבאר: הרי ידוע שנתנו לישראל שבעה ימים טובים: ראש השנה. יום הכיפורים, ראשון של חג הסוכות [יתר ימי חג הסוכות הם חול המועד] שמיני עצרת. ראשון של פסח, שביעי של פסח [שאר ימי הפסח - הם ["חול המועד"] וחג השבועות סה"כ- שבעה ימים טובים ולשבעה ימים טובים אלה מתכוון הכתוב במילים:

"שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן"- לפי שבשישה ימים טובים בשנה מותרת מלאכת "אוכל נפש" [כגון: בישול, אפייה,[

אבל "ביום השביעי"- ביום הכיפורים- "שבת שבתון מקרא- קודש כל מלאכה לא תעשו"

מהותם של המועדים.

ה"כתב והקבלה"   מבאר את המשפט מתוך הפרשה:

"מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ—"במספר מקומות מצאנו שהוראת לשון "מקרה" פירושה: הכנה והזמנה כדוגמת המשפט: "וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה.." [במדבר ל"ה, י"א]

שפירושו: הכינו לכם ערים. גם כאן :"מקרא קודש"- הכנה והזמנה אל הקודש והתורה מתכוונת שהאדם צריך להכין את לבו לקדושת הימים האלה ויתרכז ביסודות שעליהם בנויים ימים קדושים אלה.

 "מקרא קודש"- אירעו במאכל ובמשתה ובכסות נקייה- "אירעו"- מלשון: סימן מתוך כך ניתן להבין אין  המאכל והמלבוש העיקר בשבתות וחגים,

חז"ל סוברים:" לא ניתנו שבתות ויו"ט לישראל, אלא לעסוק בהם בתורה ומצוות" וכל עיקרם  של המאכלים והמלבושים - להיות סימנים ואותות לעינינו -כדי שנתעורר להכין נפשותינו לקדושת הימים. כלל גדול הוא בתורה - שהאדם נפעל כפי פעולותיו כפי שכתוב "בספר החינוך" [מצווה ט"ז, צ"ה] שאחר הפעולות נמשכים הלבבות.

בדברי "החינוך" מובאים דברי חנניא בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל- לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"

ההסבר לכך הוא: שנהיה  עסוקים אך ורק בתורה ומצוות על ידי הפעולות הטהורות.  באמצעות - הלבוש החגיגי והמאכלים המיוחדים בשבתות וחגים- הדבר מעורר אצלנו את המחשבות הטהורות בלב וגורם לנפש להיבדל משאר ימות החול ולהתעלות  במעלות הקדושה , זוהי – דרך להתרכז ,  אך ורק , בתורה ומצוות ועל ידי הפעולות הטהורות אנו מושפעים להיות טובים וזוכים לחיי עד. להתרחק מכל מחשבות הזמן והחול ולהתענג בנפשנו בדרכי ה'- וזו עיקר הקדושה.

במילים אחרות, המאכל והמשתה הם כלל לא העיקר, אלא הכוונה להצעיד את הנפש – באמצעותם כדי להבריא את הגוף ולהגיע באמצעי הלבוש והמזון - כדי לקבל את  חכמת התורה וכך ניתן  להגיע  לאהבת ה' ולעבודתו.

[על פי ספר ה"תמצית"/ מאיר ינאי]:חגי ישראל קשורים במועדים מיוחדים שנקבעו על ידי הקב"ה לעולמים, המועדים נקראים מועדי קודש - לשון הזמנה-כי הם מזמינים את המוזמנים לשמחה - שמחת הגוף והנשמה.

מועדי התורה דוגמת - פסח, שבועות, סוכות, הקשורים לעונות השנה ולטבע- הם בעלי משמעות עצומה - מסתתרת  בכוונותיהם  -- עוצמה לשנות דברים לטובה.

לפי דברי חז"ל: התורה קבעה דווקא שישה מועדים לעם ישראל מהטעם:

ששת החגים שקולים כנגד שישה ימי הבריאה:

פסח וסוכות - הם שני חגים שחוגגים אותם במשך שבעה ימים.

ישנם ארבעה חגים נוספים: שבועות, שמיני עצרת-[=שמחת תורה],ראש השנה ויום הכיפורים.

החגים מעניקים מעין סם חיים ליתר ימי החול במשך השנה.

שלושת החגים: פסח, שבועות וחג הסוכות-שייכים לשלושת הרגלים-בהם היו נוהגים לעלות לרגל לירושלים - בתקופת בית המקדש.

ראש השנה ויום הכיפורים-הם חטיבה  אחת -הנקראים בשם: "הימים הנוראים"

ראש השנה  הוא יום הדין - יום משפט לכל הברואים, על פי התורה הוא נחגג יום אחד, כפי שכתוב: "בחודש  השביעי באחד לחודש" [ויקרא כ"גד, כ"ד]

מהטעם שהיה קיים ספק בימים עברו, האם ראש השנה נחגג ביום השלושים של אלול, או יום השלושים ואחד - לכן נחגג החג במשך יומיים.

יום הכיפורים, הוא יום חתימת הדין.

רבינו בחיי מבאר: נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה"   התורה מייחסת את המועדים לשם המיוחד   והמילה: " "אֵלֶּה.."- מורה על קיום. ובא לרמוז  שאין המועדים בטלים לעולם- אבל יש להם קיום - כל זמן שהעולם הזה הגשמי נוהג -  כפי שנהוג בזמננו  ויש לדברים אלה הוכחה בכתובים, לפי שכתוב: "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם "[דברים כ"ט, כ"ח]

רמזים - גם לחנוכה ופורים.

ישנם חכמי חז"ל הטוענים: כי בפרשתנו מרומזים גם חג חנוכה וחג פורים - חגים אלה נקבעו בתקופת  בית שני, נאמר:

"..צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד.  מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה--תָּמִיד:  חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם.  עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת, לִפְנֵי יְהוָה, תָּמִיד".  [ויקרא  כ"ד, א- ה]

פסוק זה מרמז על חג החנוכה - שעיקר הנס היה פך השמן שהתגלה במקדש ושימש להדלקת מנורת הזהב במקדש, בהמשך יש בפרשה אף רמז לימי הפורים, לפי שכתוב:

"וְלָקַחְתָּ סֹלֶת--וְאָפִיתָ אֹתָהּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת; שְׁנֵי, עֶשְׂרֹנִים, יִהְיֶה, הַחַלָּה הָאֶחָת.  וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר, לִפְנֵי יְהוָה". [להלן כ"ד, ה'- ז']  הכוונה: לאפות שתים- עשרה חלות ללחם הפנים.

 - לפי שימי הפורים הם משתה ושמחה המסתיימים בסעודת מצווה - והכוונה לסעודת פורים הנערכת על חלה גדולה וארוכה הנאפית במיוחד לכבוד החג.

לסיום , לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי השבת והמועדים מעניקים קדושה עילאית לכל יהודי המקיים את ההלכות – כראוי, מתנתק  מענייני החול ומתרכז בעיקר בתורה ובמצוות ה'.

ויפים הפסוקים הבאים המרכיבים את שם הפרשה -"אמור"- באמצעות האות הראשונה בתחילתן: " אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ" [שמות ל"א, י"ז]

"מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ, לֹא-תִירְאִי רָע עוֹד". [צפניה  ג, ט"ו]

" רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר." [משלי כ"ד, ל"א]