"אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם. בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה' … ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" וגו' (ויקרא כג). '"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש...ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט" – אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו' (ספרא). 'שייכות מצוה זו לענין רגלים כתב בס׳ התוה״מ משום דאחת מן כונות ותועלת הרגלים היה לפרנס כהני ה׳ והעניים כמש״כ כ״פ בענין רגלים "אתה והלוי והגר" וכו׳, ועל זה אמר כאן שגם לאחר הרגל מצוה עליך לפרנסם' וכו' (תורה תמימה). חז"ל מגלים לנו כאן את רמיזת התורה על מעלת מתנות עניים שהם כעין הקרבה במקדש. אולם לכאורה בפס' נאמר רק לקט ופאה? וכן מדוע נאמר דווקא באמצע, הרי יכל להאמר בסיום הפרשיה ונלמד זאת מהיותם סמוכים? בפשטות י"ל שהתורה נתנה דוגמאות שיש בזמן הקצירה ממש (להבדיל משכחה שזה נשכח באסיפה מהשדה, ומעשר עני שזה הרבה אח"כ, בלקט זה נפילה תוך כדי שקוצר ובפאה נמנע מלקצור בזמן הקצירה), כיון שהסמיכה התורה לעניין ספירת העומר בו נאמר "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (פס' י), אז הסמיכה לשם מתנות עניים שבזמן הקצירה עצמה, ולכן אמרה באמצע ולא בסוף כדי להסמיך לקצירה (אמנם נאמר אח"כ ספירת העומר ושבועות, אולם כיון שאלו המשך אחד אז לא עצרה התורה באמצע ממש, אלא סיימה את החלק הזה ואז הסמיכה מתנות עניים, ולאחריו חזרה לנושא החגים והקרבן בהם). גם נאמר באמצע העניין כיון שאז זה בולט בחוזקה הרבה יותר הקשר ביניהם. בנוסף כמו שהביא הת"ת שזה קשור לכך שבחגים יש עניין של פרנסת כהנים ועניים, לכן מובן שזה באמצע לרמז שזה קשור לדבר שמתגלה בחגים עצמם. אולם נראה לומר עוד יותר מזה, שבכל התורה יש שורש של חסד, כדברי רבי שמלאי: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א); שמבטא שכל התורה קשורה בחסד. כדברי הלל לגר: 'אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור' (שבת לא,א). לכן באה כאן התורה וגילתה לנו שורש אחד לדוגמה שיש בעניין החסד שמתגלה במצוות, שלכן מרמז שכל מתנות עניים זה כקרבנות, כיון שכל מתנות העניים קשורות (בהיותם הגדרה אחת), ובתוכם בפרט מתגלה בפאה ולקט כנגד שני קבוצות החגים. פסח ספירת העומר ושבועות זה קשור בפאה, וסוכות יוה"כ וסוכות קשורים ללקט. יציאת מצרים בפסח היתה כדי שנקבל את התורה ונקיימה, כמו שנאמר בארבעת הלשונות של הגאולה ממצרים. דבר זה היה מיועד מראש עוד מבריאת העולם, כמו שמובא בגמ': 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). דבר זה לא נעשה בבחירה של בנ"י אלא בחיוב: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר" א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם' (שם). דבר זה דומה לפאה, שהיא מראש מופרשת כחלק לעניים, ובעה"ב לא נוגע בזה כלל אלא זה נשאר מראש לעניים בלבד. ר"ה יוה"כ וסוכות קשור ללקט, כיון שבר"ה וביוה"כ אדם נידון ע"פ מעשיו, ודינו נחתם סופית בהו"ר ונמשך עד בוקר שמ"ע; כך שכל אלו קשורים לתוצאות מעשי האדם (בספרא מובא רק 'ר”ה ויוה”כ' כי בחז”ל מובא הדין בר”ה ויוה”כ [ר”ה טז,א], ולא הו”ר שזה כבר בתורת הסוד). בנוסף זה גם קשור לחגים בשורשם (ולכן בהם בא לידי ביטוי בשמים מעשי האדם, שזהו בדין על המעשים), שר"ה קשור ליוה"כ, שנקבע ר"ה ליום דין בשל סמיכותו ליוה"כ, או ששניהם המשך אחד בכפרת העגל: ' … למה נדון בר"ה יותר מבשאר ימים? ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם, ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה. שלפי שנתרצה הקב"ה ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות, לפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה, שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה, הרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל השם. ואפשר עוד: שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה, וביוה"כ נתרצה לו לגמרי, ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה' (הר"ן על הרי"ף; ר"ה דף ג,א). כך שזה קשור למעשינו, שזה בעקבות שחטאו בעגל ועשו תשובה. סוכות זה כנגד הסוכות (סוכות ממש או ענני כבוד) שהיו בזמן המדבר, שהיו ארבעים שנה במדבר בשל שחטאו במרגלים, כך שזה היה קשור למעשינו (ואף יש דעה ברוקח שסוכות זה כנגד זמן המלחמה בכניסה לא"י בכיבוש סיחון ועוג ומלחמות יהושע עד סוף חלוקת הארץ. גם זה שייך למעשינו, כיון שאת א"י מצווה עלינו לכבוש, שה' לא עושה זאת בשבילנו אלא זה חל עלינו לעשות וה' עוזרנו [ראה ב'תורת המקרא' “בשלח" אות א', וב'תורת השבת והמועד' – 'הכוס החמישית', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א] כך שבולט בזה מעשינו בכיבוש וחלוקה). דבר זה מתגלה בלקט, האדם קוצר – עושה מעשה ונופל מידיו, כך שזה דומה לקב' החגים של תשרי שהם קשורים למעשינו שמביאים לידי תוצאה, כך שהם קשורים בשורשם. (אולי לכן גם נאמר "לעני ולגר תעזב אתם", שעניות זה משמים, וגרות זה תוצאה ממעשה האדם שהוא בא ליתגייר). לכן אמרה התורה דווקא את מצוות פאה ולקט, לרמז על שורש החגים והקרבנות שבהם, שהם בשורשם קשורים לחסד המתגלה במתנות עניים של פאה ולקט. לכן מי שנותן מתנות עניים, שבהם יש גם פאה ולקט מתקשר לחגים וקרבנותיהם (שגם אם נותן לדוגמה מעשר עני מתחבר בזה לכלל קב' המצוות של מתנות עניים, ובכך מתחבר גם ללקט ופאה שזה חלק מהם, ודרכם לחגים וקרבנותיהם). לכן זה נאמר באמצע הפרשה, כדי לחבר את פאה לנאמר קודם – קב' החגים של ניסן והלאה, ולקט לנאמר הלאה – לקב' החגים של תשרי. (יש קשר במיוחד בין מתנות עניים לקרבנות [ולא רק לכלל החגים], כיון שהקרבנות ייעודם זה להתקרב לה', וכך נאמר גם על חסד: '"ובו תדבקון" – (סוטה יד) הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים כמו שעשה הקב"ה' (רש"י; דברים יג,ה). ממילא בחסד דבקים בה', שזהו כקרבנות שמתקרבים בהם לה'. זהו שמובא באבות דר"נ (ד,ה): 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח"' וכו').