"שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי. וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" וגו' (שמות יב,טו-טז). הפס' קודם מחבר את שבעת ימי פסח באכילת מצה ואיסור חמץ ושאור, ואז אומר שהיום הראשון והיום השביעי הם יו"ט, ומתבטא בדיוק אותו דבר: וביום הראשון\השביעי מקרא קדש. כך שנראה שיש בזה רמז לומר שיציאת מצרים היא כהתחלה, שסיומו הוא בגאולה השלמה העתידית, ששניהם קשורים זה בזה, לכן נאמרים אותו דבר לומר לדמותם. כמו"כ מחוברים בפס' באכילת מצה ואיסור חמץ לדמות לבריאת העולם שהיה בשבוע הבריאה, שזהו יעודנו לקדש ולתקן את כל העולם שנברא; כאשר יו"ט ראשון שהוא ההתחלה הוא כהתחלת הבריאה – כיום הראשון, ושביעי של פסח הוא כנגד יום שבת. יו"ט ראשון הוא כהתחלה, שזהו יציאתנו ממצרים ולכן כהתחלה של גילוינו בעולם, ולכן כנגד ההתחלה של הבריאה (היום הראשון), ובה גם נאמר "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך" (בראשית א,א-ד). שכך בליל הסדר בנ"י אכלו קרבן פסח שבזה הראו את קדושתנו, שזה משול באור ("כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]), וה' הבדיל ביננו למצרים, בין האור לבין החושך, שאת בכוריהם הרג ואת בכורי ישראל הציל. וזה נעשה בירידת ה' לעולם ("ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים" [שמות יב,יב]. 'לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח' [מכילתא (וכן אומרים בהגדה)]), כעין "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", ואלקים זה שם של גילוי דין, וכך עשה דין בבכורי מצרים. שביעי של פסח זהו כשבת, היום השביעי בו ה' שבת ממלאכתו ומתגלה בו קדושה בעולם, לכן כנגד שבת היה ביום זה את קריעת ים סוף, בו התגלה לעין כל גילוי ה' וקדושתו בעולם: '"זֶה אֵ'לִי". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל?' וכו' (מכילתא דשירה, ג [שמות טו,ב]). גם הים התהפך מטבעו (שהובדל בבריאה ביום השלישי בין הים ליבשה) "וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" וגו' (שמות יד,כא-כב), כך שכעין שבת שבה אין חלק של הבריאה הטבעית הגשמית, לכן מתגלה בה שינוי מהטבע שנברא בימי הבריאה. נראה שבפס' בדברים זה יותר בולט: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה" (דברים טז,ח), שששת הימים מתגלים כימי הבריאה של הגשמי, ולכן נאמר שאוכלים מצות שזה שלא נותנים שהבצק יתפח בעקבות מעשינו (שערבבנו מים בקמח), אלא כעין נשאר בצורתו הטבעית כבריאתו בלא מעשינו; ושביעי של פסח הוא עצרת לה' בלא מלאכה, כמו שה' שבת מכל מלאכה ביום השביעי בבריאה. לכן שביעי של פסח שהוא כשבת הוא כנגד הגאולה העתידית, שהיא נרמזת בשבת: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב). שלכן מחוברים בפס' יו"ט ראשון ושביעי, שזה כנגד גואל ראשון וזה כנגד גואל אחרון (אמנם גם שביעי של פסח זה על דבר שנעשה אצל משה, אבל הוא מכוון גם כנגד המשיח) והם קשורים, שעיקר יציאת מצרים בהיתה בשביל תיקון העולם שזה מתגלה בגאולה האחרונה בשלמות. (וזה היום השביעי כעין שבת, אבל בגילוי של זמנים, שביעי של פסח שהוא ע"פ תאריך, כרמז שאנו מתקנים את העולם לגאולה, שאנו מקדשים את הזמנים, שזה מתגלה בקידוש החודש ובעקבות כך גילוי החג בתאריך שלו). לכן נראה שבשביעי של פסח – קריעת ים סוף יש גילוי כנגד הגאולה העתידית: כמו בקריעת ים סוף היה גילוי ה', כך לעתיד יהיה גילוי שם ה' גדול בעולם. כמו"כ כל העמים שמעו על קריעת ים סוף וזה השפיע עליהם: “ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים" וגו' (יהושע ב,ט-י), וכך לעתיד: “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ב-ג) [גם ההמשך שם שלא ישאו חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, זה כעין הפחד שנפל על כל העמים שלא העזו להילחם בנו (עד שבא עמלק, וגם אח”כ העזו אבל פחדו מאוד)]. כמו שלעתיד לבא יש גילוי גדול של ירושלים שמשפיעה לעולם (שם), כך גם בקריעת ים סוף היה גילוי מכח ירושלים (ואף הפס' שמהם למדים זאת מדברים על הגאולה העתידה): '"מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "מַה תִּצְעַק אֵלָי", בִּזְכוּת יְרוּשָׁלַיִם אֲנִי אֶקְרַע לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה נב,א) "עוּרִי  עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא". וְאוֹמֵר: (יְשַׁעְיָה נא,ט-י) "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים"' (מכילתא ויהי, ג [שמות יד,טו]). כמו בקריעת ים סוף מתו המצרים, כך גם לעתיד: “והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר” (עובדיה א,יח). להבדיל ממכות מצרים שבהם משה (או אהרן) היכה ואז באה המכה, בקריעת ים סוף היה צריך להיעשות מעשים ע"י בנ"י במסירות נפש כדי שיבקע הים: ' … קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה, שנאמר (הושע יב, א) "סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם א'ל". ועליו מפרש בקבלה (תהלים סט, ב) "הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" וגו'. (תהלים סט, טז) "אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה" וגו'. באותה שעה היה משה מאריך בתפלה; אמר לו הקב"ה: ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני? אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו: (שמות יד, טו) "דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך ונטה את ידך" וגו'. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל, שנאמר (תהלים קיד, ב) "היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו", מה טעם? "היתה יהודה לקדשו" ו"ישראל ממשלותיו", משום ד"הים ראה וינוס"' (סוטה לז,א). הרי שהים ראה ונס בעקבות מעשה נחשון שהגיע עד סכנת חיים (“באו מים עד נפש". 'טובעים בים'), שאז משה הרים את המטה ונבקע הים (“ויסעו” ואז “ואתה הרם את מטך" וגו'). כיון ששביעי של פסח וקריעת ים סוף (ביום השביעי) קשורים כנגד לעתיד לבא (שקריעת ים סוף כעין גילוי כנגד העתיד), ולכן זה צריך לבא עם מעשים שלנו, כמו הגאולה לעתיד (גאולת ימנו): 'ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ העניין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו"; רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה' (כוזרי ה,כז). וזה בא עם קשיים גדולים: 'לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה עפ״י הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב ממנה יושע”, אשר על זה אומר רבנו הגר״א בחבקוק בביאורו על הפסוק "אנוח ליום צרה" שזה נאמר על משיח בן יוסף, לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים. אבל בזה היא נקנית ממש' (קול התור א,יג). שכך נעשה גם בקריעת ים סוף כנגד זה עם מעשים של מסירות נפש של נחשון ובנ”י כדי לבקוע את הים וליגאל.